מכוני מחקר מקיימים כנסים ודיונים רבים בנושא הביטחון הלאומי. כאשר עוצמים את העיניים ומדמיינים את המונח עולים איראן, חיזבאללה וחמאס ורואים מטוסי אף־35, צוללות, יחידות מיוחדות, מוסד וסייבר. כל זה אל מול איומים אסטרטגיים חיצוניים. הציבור באופן מובן לא נחשף אליהם במלוא עומקם משיקולי שמירת הסוד והביטחון. אנו סומכים על מי שעוסק בכך כמעט באופן מוחלט. האומנם נכון לנהוג כך?
מאבק בשחיתות ומערכת אכיפת חוק חזקה וערכית הנם מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי. מתי התקיים דיון ציבורי בדבר היקף תכולתו של הביטחון הלאומי בחברה דמוקרטית ומיוחדת כמו ישראל? מרכיבי הביטחון הלאומי המסורתי הכוללים הרתעה, התרעה, הכרעה והתגוננות בוודאי ימשיכו ללוות אותנו שנים רבות, אך אין די בהם. נכון להוסיף לדיון איומים אסטרטגיים פנימיים, ויפה שעה אחת קודם.
שחיתות הנה איום אסטרטגי: היא קיימת, נוכחת, רואים אותה, חשים בה ונזקיה רחבים. הפגיעה הנה בליבת האמון החברתי. פגיעתה קשה ומתמשכת באמון במוסדות המדינה, בענייניות קבלת ההחלטות של מנהיגי הציבור ועובדי הציבור. אל מול איום אסטרטגי זה, המועצה לביטחון לאומי לא פועלת ומייצרת תוצרי חשיבה, הקבינט לא מתכנס לישיבות חירום והשחיתות לא הייתה מעולם יעד לטיפול הממשלה. מבקר המדינה לא הוזעק לבדוק כיצד לא טופל איום אסטרטגי כה עמוק ולא נוצר ויכוח בין פוליטיקאים על הקרדיט מי עשה יותר במאבק בשחיתות.
התרעות פיקוד העורף