אין ספק שהקריאה לסגירת רשת הטלוויזיה הקטארית אל־ג'זירה בישראל היא פופולרית. אל־ג'זירה מצטיירת כרשת טלוויזיה עוינת, המשרתת את אויבי ישראל ומסיתה נגדה. התבטאותו של כתב הרשת, אליאס כראם, בדבר היותו חלק מהמאבק המזוין - שבעקבותיה נשללה ממנו, בצדק, תעודת העיתונאי - מחזקת תחושה זו. עם זאת, הדרישה לסגירת שידורי הרשת בישראל ולמניעת פעילותה, הינה גורפת, נגועה בצביעות ומבטאת חוסר יושר אינטלקטואלי.

בעיני מי שעוקב ומכיר את עולם התקשורת הערבי, אל־ג'זירה היא תופעה מרעננת. על רקע ים של תחנות שידור הפועלות על פי האלגוריתם המקובל בתחנות השידור בדיקטטורות במערב ובמזרח, אל־ג'זירה היא כלי תקשורת  אחר, המשמיע קולות של כלי שידור של ממש, הפועל לפי אמות מידה עיתונאיות המקובלות בעולם החופשי: מפריד בין דיווח חדשותי לפרשנות, נותן ביטוי למגוון דעות רחב ופורש רשת רחבה של כתבים המדווחים מהשטח, במקרים רבים מאוד בשידור חי ובלעדי. 



במודע או שלא, בשל פתיחותה היחסית וצימאונה לסיפורים, אל־ג'זירה מעבירה לעולם הערבי מידע על ישראל בתחומים ניטרליים, המסייעים לשבירת הדמוניזציה החד־ממדית שמייצרת התקשורת הערבית הממוסדת. קיום פאנלים בהשתתפות דוברים ישראלים או תגובות ישראליות לידיעות מאפשרים להעביר את עמדות ישראל, גם אם לעתים קרובות הדבר נעשה מול מראיין עוין ומול פורום לא מאוזן. אבל דוברים ישראלים רבים מצליחים להעביר דרך הפילטרים העוינים של כתבי ועורכי אל־ג'זירה מסר לציבור חשוב בעולם הערבי. אל־ג'זירה היא הרשת המדברת לאנשים החושבים, לאינטליגנציה הערבית, לצעירים ולכל מי ששואפים לדמוקרטיזציה ואולי אפילו למערביזציה של העולם הערבי.  

בניגוד לאופן פעילותה של הרשת, משדרות בישראל רשתות תקשורת ערביות אחרות שהינן בבעלותן ובשליטתן המלאה של מדינות אויב ומשטרים אפלים. בניגוד לאל־ג'זירה שרואה בישראל עובדה קיימת ומתייחסת אליה ככזו, רשתות אלו כופרות בקיומה, ממשיכות להתייחס לישראל כ"היישות הציונית" במקרה הטוב וכ"האויב הציוני" במקרה הפחות טוב.

מידת החיבה לרשת בישראל דומה למידת החיבה שלה היא זוכה בקרב משטרים ערביים הרואים בה גורם אופוזיציוני המפיץ רעיונות דמוקרטיים לא רצויים בקרב אזרחיהן. משטרים אלו לא אוהבים מקור מידע חיצוני שמוצא אוזן קשבת בקרב נתיניהם ומספק להם מידע שלא סונן על ידי השלטונות.

כמדינה דמוקרטית המקדמת ערכים של שוויון בפני החוק וחופש דעה וביטוי, מדינת ישראל אינה יכולה לנהוג כפי שמרשות לעצמן מדינות שבהן כורתים ידיים לגנבים ומשפילים ושוללים זכויות וחופש מנשים. מה עשתה רשת אל־ג'זירה שמצדיק דרישה לסגירתה, לעומת רשתות תקשורת אחרות הפועלות מטעם מדינות אויב ממש? הרשת מואשמת בכך שהיא משרתת את המשטר הסורי של בשאר אסד. אבל אף אחד לא מאיים בסגירת הערוץ הסורי הפועל ישירות בשירותו. זאת צביעות לשמה. 

גם אלו הרועמים על כך שבימים של עימות אל־ג'זירה מסירה את רשתות ההסוואה העיתונאיות לטובת האג'נדה ובוחרת צד, אינם יכולים לגלות יחס של אכיפה בררנית כלפי הרשת רק משום שהיא דוברת ערבית ומופעלת על ידי ערבים. רשת CNN, ולא כל שכן רשת CNBC, בוחרות צד גם כן. ואף אחד לא מציע לסגור את פעילותן. 

אוזלת יד 

ישראל מגלה סובלנות יתרה ו/או אוזלת יד כלפי חברי כנסת ערביים הפועלים בתוך הפרלמנט שלה ומנצלים את חסינותם כדי לחתור תחת אושיות המדינה ולפגוע בה. פעילות זו נעשית לאורך זמן ובהתמדה בלי לבוא על עונשה. לצד הפעילות העוינת בתוך הפרלמנט הישראלי מתנהלת עיתונאות ישראלית פוסט־ציונית המבטאת במקרים רבים עמדות הדומות לעמדות אויבינו, וזה נעשה כדבר שבשגרה, כמובן מאליו וכחלק טבעי מחופש הביטוי במדינה דמוקרטית. 

אם אנחנו מסוגלים לסבול את הסרטים הערביים נוטפי הדמעות של עמירה הס וגדעון לוי, מה לנו כי נלין על רשת אל־ג'זירה ומדוע עלינו לשלול ממנה את זכות הביטוי בישראל?

הצרת צעדיה של אל־ג'זירה בישראל היא סוג של ציד מכשפות המלווה בתרועות ההמונים. רק שהמכשפות הן לא בדיוק מכשפות, או למצער לא המכשפות הנכונות. למעט פורקן יצרים אין שום תועלת בהעלאת אל־ג'זירה על המוקד. היה מוטב שממשלת ישראל תמצא את הדרך להצר את צעדיהם של אותם חברי כנסת ערביים הפועלים בגלוי נגד המדינה. היה מוטב שתימצא הדרך לאזן את אמצעי התקשורת הממלכתיים, והיה מוטב לו היה מתנהל ויכוח ציבורי ער בסוגיית הלגיטימיות והנורמטיביות של העיתונות הפוסט־ציונית, שהולכת רחוק מדי שמאלה ללא כל גורם מרסן ומאזן.

אני רחוק מלהיות סנגורה של הרשת, אבל כדובר ערבית וכמי שצופה ועוקב לא אחת אחר שידוריה, נדמה לי שיש טעם לפגם ועיוות בסדר העדיפויות בדרישה למנוע את פעילותה ולסגור את שידוריה בישראל. אין לי ציפייה מרשת ערבית עוינת שתהפוך להיות ציונית יותר מעיתון "הארץ". מי שסימן את הרשת בחר לעשות לעצמו חיים קלים ועושה ספין פוליטי על חשבון חופש הביטוי.