נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בוועידת התמיכה שאורגנה עבורו לאחרונה העלה את הקמפיין הנמרץ שהוא מנהל בשנים האחרונות נגד התקשורת לשיאים חדשים. אך אל מי בדיוק מכוון ראש הממשלה כאשר הוא מדבר בזעם על "התקשורת", כל שכן "התקשורת השמאלנית"?

למאזינים מהצד, המונח הזה - "התקשורת" - אולי נשמע הגיוני, אבל מדובר בעיוות ובאחיזת עיניים. הרי התקשורת היא אינה מונח שטוח. בדומה למערכות אחרות במדינה כמו מערכת המשפט ומערכת הביטחון, התקשורת הישראלית בנויה מערב־רב של גורמים ומערכות.



את מרב תשומת הלב והביקורת בקמפיין של נתניהו סופגת כמובן התקשורת החדשותית, זו המוגדרת לרוב כעוסקת בענייני היום והשעה. גם סוגה זו מחולקת לנושאים רבים כגון התחום הפוליטי, ביטחון, כלכלה, חוץ, חינוך, רווחה, ספורט ועוד. פרט לעובדה כי ישנם ז'אנרים שונים של חדשות, ישנם גם תחומים שאינם מוגדרים כחדשותיים כגון מגזין, טורים אישיים וביקורות ועוד. המדיומים החדשותיים אף הם מגוונים. פרט לעיתון המודפס, ישנם הטלוויזיה על תוכניותיה השונות שאינן מוגדרות כחדשות, הרדיו על נפלאותיו ותחנותיו השונות, האינטרנט, הרשתות החברתיות - גם אלו כמובן חוסים תחת צלו של המונח הגנרי־כמעט תקשורת.

אך גם אם נניח בצד את הסוגות שאינן נחשבות לחדשות הארד קור ונתרכז רק בזו שכן - ואשר יש להניח שאליה מכוון ראש הממשלה בהאשמותיו - נראה כי גם כאן אין אחידות שורות. התקשורת החדשותית בארץ ובעולם מאז ומתמיד הייתה ברובה אידיאולוגית ורווית אג'נדות.

על כן אין רוח "ידיעות אחרונות" כרוח "מקור ראשון", אין ארומת ערוץ 10 כארומת ערוץ 20, ואין אוושת גלי צה"ל כאוושת גלי ישראל. כבר בתום קריאת השורה האחרונה ניתן להבין בנקל מדוע הכללת כלל התקשורת הישראלית תחת הכותרת הרדודה "התקשורת" היא מופרכת, כל שכן צמד המילים: "התקשורת השמאלנית".

מעבר לדוגמאות שלעיל, בכל כלי תקשורת מוביל בארץ יש כתבים ועיתונאים בכירים המזוהים עם הימין, לא פחות מאלו המזוהים באופן ברור עם השמאל ואולי אף יותר, עיינו ערך עמית סגל בחדשות 2, אראל סג"ל בגלי צה"ל, קלמן ליבסקינד בעיתון זה ואחרים. האם שני עיתונאים, רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ', הופכים את "התקשורת" ל"התקשורת השמאלנית"? היש יותר מגוחך מזה?

כל זה לפני שהזכרנו מהו תפקידה המרכזי ומהי חשיבותה של תקשורת חופשית ומגוונת במדינה דמוקרטית (רמז דק: לבקר את הממשל) - תפקיד שנראה שיש מי ששכחו מהו. כאמור, התקשורת הישראלית היא מורכבת ואינה עשויה מקשה אחת. ההאשמות המגיעות מהימין הפוליטי מכוונות כמובן לתקשורת מסוימת מאוד. כך או כך, התקשורת בכללותה רחוקה מלהיות מושלמת, ויש בהחלט מקום ללא מעט שיפור ובדק בית בתחומים רבים, אך האשמתה בכל תחלואות הצמרת השלטונית היא לא פחות מזריית חול בעיני הציבור. לפעמים אולי שווה לעצום אותן. 

הכותבת היא עיתונאית, דוקטורנטית למשפטים ותקשורת באוניברסיטת בר־אילן, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה