בפסק דין דרמטי, לא פחות, פסל אתמול (שלישי) בג”ץ את חוק הגיוס - או נכון יותר, אי־הגיוס הנוכחי. מדובר בחוק שחוקק בכנסת לפני יותר משנה בהשראת ההסכם הקואליציוני של ממשלת נתניהו הנוכחית ובלחץ הסיעות החרדיות.

החטא הקדמון נעוץ בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר ראש הממשלה דוד בן־גוריון, משיקולים פוליטיים, לדעתי צרים, החליט להעניק פטור לכמה מאות בני ישיבות “שתורתם אומנותם”. עם קצת חשיבה ודמיון ניתן היה להעריך כבר אז, שכמה מאות יהפכו אחרי שבעה עשורים לכמה מאות אלפים או לפחות לעשרות אלפים. וכך, מאז ימי בן־גוריון, ממשלות ישראל לדורותיהן מתנהלות בנושא הרגיש הזה של שוויון בנטל כמו שבשבת: אין מדיניות ברורה ואחידה ואין אידיאולוגיה, הכל על פי סחר־מכר פוליטי.



במשך שנים בעשור הראשון של האלף הנוכחי המערכת פעלה במסגרת החוק הידוע בשמו כ”חוק טל”. אלא שבית המשפט קבע ב־2012 שלא ניתן יותר להתנהל, לאור הדין הישראלי, על פי המתווה הזה. בשנת 2013, כשמפלגת יש עתיד בראשות יאיר לפיד הצטרפה לממשלת נתניהו, דרישתה העיקרית הייתה חוק השוויון בנטל. קמה בכנסת ועדה מקצועית, בראשות השר יעקב פרי, ראש השב”כ לשעבר, וזו גיבשה הצעת חוק שהייתה פריכה למדי, אך עדיין החרדים נחרדו ממנה.

אחרי הבחירות האחרונות ב־2015, כשלפיד נותר בחוץ והחרדים הוחזרו לממשלה, התנאי המוקדם שלהם היה ביטול חוק השוויון בנטל של לפיד. השותפות הקואליציוניות, מתוך אילוצים פוליטיים, הסכימו, וכך בוטל החוק. תחתיו חוקק חוק חדש, שאפשר אי־גיוס חרדים “בכמויות מסחריות” – ונגד החוק הוגשה עתירה לבג”ץ.

בג”ץ, בראשות הנשיאה מרים נאור, וברוב של שמונה שופטים נגד אחד, קבע שהחוק אינו חוקתי ולכן דינו להיפסל, בהיותו פוגע פגיעה חמורה בערך השוויון.
פסילת החוק תיכנס לתוקף בעוד שנה, וכך ניתן פרק זמן סביר לממשלה ולכנסת להגיע לפתרון חלופי. לדעתי, ספק אם יימצא כזה, פשוט משום שכבר אי אפשר להמציא יותר את הגלגל הזה.

יש רק דרך אחת לצאת מהפלונטר: ללא התחשבות בגחמות או בצרכים פוליטיים, מדינת ישראל צריכה לגבש אחת ולתמיד, קואליציה ואופוזיציה גם יחד, מדיניות ברורה ושוויונית בנושא הכה רגיש הזה של שוויון בנטל.