התעוררתי למאות הודעות טקסט מחברים, קרובים ורחוקים, שביקשו לוודא שאני בסדר. ראיתי מה קרה והייתי מזועזעת, המומה, הרוסה. לא העליתי בדעתי שדבר כזה יכול לקרות בעיר שלי. מיד חשבתי על כל החברים והקרובים שהיו יכולים להיות שם, שהיו עלולים להיפגע. ואז שמעתי את שני הילדים הקטנים שלי מתעוררים, כדי להתארגן ליציאה לבית הספר. הייתי חייבת לספר להם. אבל איך?
הושבתי אותם, עם דמעות בעיניים, וסיפרתי להם שמשהו נורא קרה בלילה באזור של המלונות הגדולים שהם כה אוהבים. אמרתי להם שאיש רשע הרג המון אנשים. ציינתי שייתכן שכמה מחבריהם מכירים אנשים שנפגעו, ושהם אולי יזדקקו לכמה חיבוקים נוספים היום. הם לא ממש הבינו והיו להם המון שאלות, בדיוק כמו לי. איך יש לאדם יכולת לייצר כל כך הרבה טרור? איך יש לו כל כך הרבה שנאה כדי לבצע דבר כזה?
בתי שאלה אותי מאוחר יותר בבוקר אם אנו עדיין הולכים בערב למסיבה של הצופים או שהיא מבוטלת. אמרתי לה שברור שאנו הולכות. אם נבטל, ניתן לרשע לנצח. לא, אנו נהיה חזקים, נתאחד ובסוף האהבה תנצח.