בניגוד לאמונה הרווחת כאן, איראן לא השתלטה על עיראק ולא כבשה אותה. אומנם היא כוח משמעותי במאמץ האזורי לרכוש בה השפעה רבה ככל האפשר, אבל איננה פועלת שם בחופשיות. ראש ממשלת עיראק, חיידר אל־עבאדי, סולד מן האיראנים וחותר להצר את צעדיהם. מדיניותו זוכה לתמיכה מבית ומחוץ, במיוחד מצדה של וושינגטון, ומעוררת התקפות עליו מצד טהרן וחסידיה בארצו. באחרונה עלתה קרנו באופן ניכר בקרב הציבור בשל עמידתו האיתנה מול מסעוד ברזאני בסוגיית משאל העם הכורדי.
אתר החדשות האמריקאי "אל־מוניטור" פרסם לפני כמה ימים כתבה העוסקת בלובי הפרו־ישראלי בבגדאד. הכותב, העיתונאי העיראקי עדנאן אבו זיד, התעניין אצל מובילי דעה, מה עמדתם בנוגע לקיום מגע עם ישראלים. אין זה סקר מדעי אלא אוסף ציטוטים מעוררי מחשבה, אבל בכוחם לסמן מגמה שהולכת ומתחזקת.
"העוינות לישראל איננה אינטרס של השיעה", השיב הפובליציסט עלי מארד אל־אסדי. "על השיעה והיהודים להגיע להבנות על בסיס אנושי משותף, שיבטיחו את החיים בשלום במזרח התיכון". לדבריו, "אם נשים בצד את ההשפעה של האג'נדה האיראנית ושרידי התרבות הבעת'ית, לא תימצא ולו סיבה הגיונית אחת למצב העוינות כלפי ישראל. במיוחד כאשר לרוב מדינות ערב, ובהן למדינה הפלסטינית עצמה, יחסים עם תל אביב".
אל־אסדי קבע כי יש מפנה דרמטי בדעת הקהל העיראקית לרעת הסוגיה הפלסטינית. הוא מונה שתי סיבות עיקריות לדבר. תמיכתם בסדאם חוסיין, השנוא על העיראקים, והשימוש שלהם בטרור. "רוב השיעים בעיראק נושאים תחושת אשם, כי הם לא פעלו להציל את הקהילה היהודית שוחרת השלום, שחיה לצדם בשלום ובהרמוניה במשך מאות שנים במולדת אחת", הוא מסכם.
התרעות פיקוד העורף