זעקות ה"בוגד" לעברו של יצחק רבין והעצרות ההמוניות והמתלהמות נגדו לא החלו אחרי לחיצת היד שלו עם יאסר ערפאת במדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993 והחתימה על הסכם אוסלו. לא רבים זוכרים זאת כיום, אבל הוא כבר היה בסרט האימים הזה בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, כשהחליף את גולדה מאיר אחרי מלחמת יום כיפור. רבין החל אז את המהלך שהבשיל בתום אותו עשור להסכם שלום עם מצרים, אלא שהוא לא זכה על כך ולו לקורטוב של אשראי או לשורה בדף הקרדיטים של ההיסטוריה.
יתרה מכך: דווקא מנחם בגין, האופוזיציונר הגדול שמירר את חייו והתסיס נגדו את הציבור כשנסוג כמה קילומטרים בסיני במסגרת הסדר הביניים שנחתם ב־1975, היה זה שהחזיר לאנואר סאדאת את חצי האי עד גרגר החול האחרון. מנהיגי הליכוד, שזנחו את ססמתם הידועה משכבר הימים "אף שעל", גרפו תהילת עולם והותירו לרבין רק את האבק במרתפי הארכיון ובתהומות השכחה.
כשנתקל רבין בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה בראש האופוזיציה בנימין נתניהו, עלו באפו מיד ריחותיהם המוכרים של מנהיגי הליכוד בעבר. "לא, לא שוב, הוא לא יעשה לי את זה גם. הביבי הזה תוקף אותי עכשיו בחמת זעם", חשב וגם אמר, "אבל כשהוא לבד עם עצמו, גם הוא יודע היטב שאין דרך אחרת - אין מנוס מלחלק את הארץ, אין מנוס אלא לנהל מו"מ עם הטרוריסט ערפאת. לכן הפעם אעמוד כחומה בצורה מול האיש הזה, הכל צביעות, הוא היה נוהג בדיוק כמוני אם היה בתפקידי".
תאהבו את זה או לא, נתניהו הוכיח בחלוף השנים כי מאחורי מעשיו וגם חוסר מעשיו עומדת אידיאולוגיה סדורה וקשיחה: הוא באמת חושב, אז כהיום, שהכנסתו של ערפאת לשטחים הייתה טעות פטאלית ובכייה לדורות. הוא באמת משוכנע, אז כהיום, על אף הצהרתו בנאום בר־אילן שברור לכל כי נאמרה מטעמים טקטיים בלבד, שחלוקת הארץ ויציאה מהשטחים יביאו לסופה ולחורבנה של מדינת ישראל. הוא לא התנהג כבגין, שכאופוזיציונר תקף את רבין על נסיגותיו, אך מיד כשהחליף אותו בשלטון צעד על גבו את כל הדרך עד טקס הענקת פרס נובל לשלום, שכלל גם בונוס מפתה: חיבוק חם ואוהב של השמאל.
התרעות פיקוד העורף