שמי עדי שי, בן 47, חי ונשוי באהבה פלוס שלושה ילדים מעוררי השראה. טבעוני, מנחה אוכלוסיות לפריצת גבולות, התפתחות ושינוי לקראת המחר. רץ ומאמן למרחקים ארוכים, מתנדב בעמותת אמ"ן. בגיל 44 פגשתי במיאלומה נפוצה - סרטן מח העצם. במגרש החיים של החולים/הפוגשים/המתמודדים האלה, כמו בכל מגרש אחר, יש מנצחים ויש מפסידים. 
המנצחים - להם אלוהי התהילה. הם קיבלו פצצות-לגבות. התחילו עם הבשורה הקשה, שתו כימותרפיה שעיכלה בתוכם כל תא אפשרי, לטוב ולרע, אכלו תרופות, טרפו אשפוזים בבתי חולים וביקורי רופאים והכי חשוב - קינחו בתופעות לוואי בוקר, צהריים וערב ולילה. לעתים בלתי הפיכות. אבל ניצחו. כלומר החלימו.

עדי שי. צילום: עדי שי

 

ויש, אוי אברוך, המפסידים. אלה גם קיבלו פצצות-לגבות. התחילו עם הבשורה הקשה, שתו כימותרפיה שעיכלה בתוכם כל תא אפשרי לטוב ולרע, אכלו תרופות, טרפו אשפוזים בבתי חולים וביקורי רופאים, והכי חשוב- קינחו בתופעות לוואי בוקר צהריים וערב ולילה. בלתי הפיכות. ומתו.
ויש את אלו שעדיין משחקים. אצלם השופט טרם שרק לסיום. אני קורא להם "זמניים". אצלם המצב מורכב. אלה, צריכים לקום כל בוקר מחדש ולחיות כאילו זה יומם האחרון. לתכנן תוכניות - זה לא בשבילם. זמניים כבר אמרנו.
חיים מתים שכאלה. אבל מה, הכי חשוב. הם בחיים. הם במשחק - עם הקשיים, כנגד הסטטיסטיקות, באי ודאות קיומית-יומיומית. עולם הרפואה מתקדם, וסוף סוף יש טיפול שובר שיוויון בין חיים ומוות. טיפול שעתיד להפוך אותנו מסופניים לכרוניים. שעון העצר של השופט עוצר מידי פעם על נפש אחת מישראל.

כולי תקווה שנקום לבוקר של בשורות מעודדות ומשמחות לחולי מיאלומה בישראל. בוקר של הכרת תודה גדולה לוועדה שעשתה ימים כלילות והתמודדה עם בחירות לא פשוטות, כדי לאפשר לנו וגם לחולים אחרים, בריאות ואריכות ימים - ערכים, שלכאורה, אין להם כל מחיר.
הכותב מתמודד עם סרטן מח העצם בשלוש השנים האחרונות.