בחודשים האחרונים הרביתי לדווח כאן על המתרחש במגעים לפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס. ראש הרשות, אבו מאזן, מסרב ללכת לקראת חמאס ולקבל אחריות אזרחית מלאה על הרצועה. הרצועה היא חבל ארץ מועד לפורענות, ו'הראיס' חרד מפני מלחמה שתמיט אסון על ההסדר עם חמאס. הוא אף חושש כי מנהיג הרצועה, יחיא סנואר, יחוסל בידי צה"ל, והבטחותיו לנאמנות כלפי הרשות יקרסו. אבו מאזן גם לא רוצה להרגיש פראייר: להזרים להם מיליונים, ובינתיים שימשיכו לבנות מנהרות ולהתחמש בנשק.

אבל כישלון הפיוס אינו בהכרח כישלון המגעים. ובמגעים האלה מנסים שני המחנות לרשום לפחות הישג עתידי אחד: להניח יסודות והבנות ליום שאחרי אבו מאזן. השבוע הודיעו דוברים מטעם חמאס, כי הם מוכנים לפיקוח מלא של הרשות על הנשק שבידיהם. היה להם תנאי: שילובה של תנועת חמאס באש"ף. זה שנים חותרת חמאס להשתלב בארגון הלגיטימי ביותר של העם הפלסטיני. הרעיון הזה, שנראה כעת מרחיק לכת, הולך ומתחזק בשיח הפנים פלסטיני. הוא מחכה ליום שבו אבו מאזן לא יהיה כאן יותר, והקלפים ייטרפו מחדש. והרי ברור שאם תיכנס לאש"ף, לא תיעצר חמאס שם. קברניטיה יחתרו להנהגת הרשות. יש להם גם מועמד: חאלד משעל.

הצהרת טראמפ על ירושלים זכתה אמנם למחיאות כפיים סוערות בישראל, אבל השפעתה על הזירה הפלסטינית חריפה. הקרע ביחסי וושינגטון ורמאללה הפך לניתוק. בלשכת אבו מאזן הבינו עוד קודם, כי טראמפ רחוק מלהיות המושיע שיביא את נתניהו לשיחות. עוד קודם לכן, הקפיא טראמפ את תמיכתו הכספית ברשות. ברמאללה חוזים, כמו העולם כולו, בנסיגתה הבטוחה של אמריקה מתפקידיה המסורתיים במזרח התיכון. אבו מאזן ואנשיו ביצעו הערכת מצב, והחליטו להכריז על ברוגז רשמי עם הבית הלבן. מהסלע הזה, הם טוענים, כבר לא ייצאו מים. את סגנו של טראמפ, מייקל פנס, שיגיע לכאן בשבוע הבא, הם לא רוצים במוקטעה. זהו חרם חסר תקדים של ההנהגה הפלסטינית על הממשל האמריקני. 




מתכוננים ליום שאחריו. אבו מאזן יאסר עראפת, צילום: גטי

בחלל הזה נכנסים המצרים. לא כמתווכים לשלום עם ישראל, אלא כמי שלוחשים על אוזנו של מחמוד עבאס להחזיר את חמאס הביתה. גם המצרים רואים למרחוק: הם סבורים, כי ברגע שתהיה כאן ישות פלסטינית אחת, יהיה קל יותר לבוא לאמריקנים ולישראל ולתבוע מהם לחדש את תהליך השלום. הם אף סבורים, כי הנהגה פלסטינית מלוכדת תהיה חזקה יותר משתיים מפולגות, וכי להם יהיה קל יותר לעמוד בשיג ושיח עם הפלסטינים, אם תהיה להם רשות אחת. בחמאס מסכימים לכל זה בחפץ לב. יחיא סנואר ואנשיו רשמו בחצי השנה האחרונה התקרבות למצרים כפי שלא היתה כמעט עשור לפני כן. זו התקרבות רעיונית, מדינית וגם ביטחונית. כיום נאבקים שניהם יחד בארגון דאעש בסיני, שעד לאחרונה היה בן בריתה של חמאס, ושפך את דמם של מצרים. אין כמעט גורם בעל תקפיד באזור, שהמצרים לא רתמו להצלחת הפיוס. הם קיבלו את ברכת ארצות הברית, הבטיחו את שתיקתה של ישראל, זכו לתמיכת ירדן וסעודיה וגייסו את איחוד האמירויות. מאמציהם דומים להכנת חליפה. שורטטה גזרה, נתפרו החוטים דקים, הבדים חוברו זה לזה. החתן אמנם מסרב ללבשה, אבל היא תחכה לו בארון.

הרשות איננה אדישה למאמץ המצרי. המצב ההומניטרי בעזה קשה מאוד. באחרונה, החלו יותר ויותר תינוקות ללקות במחלות בגלל שתיית מים מזוהמים. מה עוד שהמצרים מאיימים על אבו מאזן בייבוש היחסים. מאמציהם לדחוף אותו לקבל אחריות שלטונית, כספית והומניטרית מלאה על עזה תקועים, אבל הניעו אותו למעשי פשרה. אחד מהם הוא החזרת הנתח בחשמל שאותו הוא שלל מן הרצועה ביוני 2017. השני הוא הזמנת הג'יהאד האסלאמי והחמאס לכינוס הוועדה המרכזית של פת"ח. גוף זה, שיתכנס מחר וביום שני במוקטעה, הוא החשוב והחזק מבין הגופים באש"ף, ומתפקד למעשה כממשלתו של הארגון. יהיה זה הכינוס ה-28 שלו, ובפעם הראשונה בתולדותיהם, הוזמנו אליו נציגי חמאס והג'יהאד. מדובר בצעד סמלי בעיקרו, אבל בכוחו לסמן את הדרך לכינוסים הבאים של אש"ף בשנים הבאות. סמלי, משום שבכירי הארגונים הללו אינם יכולים להגיע לרמאללה, ולכן המוזמנים הם חברי פרלמנט מטעמם המתגוררים בגדה. שניהם הודיעו לאחר בחינת ההצעה, שהן דוחות את ההזמנה. בחמאס נימקו את הסירוב באמרם, כי הם דורשים את הדבר האמיתי: כינוס הוועידה מחוץ לפלסטין, בדרג בכיר, ובשיתוף כל הארגונים והמפלגות בפוליטיקה הפלסטינית. אבל גם בחמאס יודעים, כי העיקר טמון במסר שיצא מרמאללה - לצמרת אש"ף אין התנגדות עקרונית לשיתוף אחיהם מן התנועות האחרות בתהליך קבלת ההחלטות. 

עוד מוקדם לפיכך לסכם את שיחות הפיוס, אך כבר עכשיו אפשר לומר: המאמץ נכשל, אבל החולה פוקח עין.


 א-סיסי, המלך עבדאללה ה-2 ואבו מאזן. צילום: רויטרס

מעשה בשני סופרים

מנהג עשה לו בשנים האחרונות הסופר המצרי ד"ר יוסף זידאן. הוא יושב באולפן הטלוויזיה, כולו הוד וחשיבות רבה, ומפחית בשיטתיות מחשיבותה ההיסטורית של ירושלים למוסלמים. לפני כשלושה שבועות, בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי, הכריז האינטלקטואל מאלכסנדריה, כי המסגד הקדוש בירושלים איננו מסגד אל-אקצא המוזכר בקוראן. אחר כך הוסיף, כי ירושלים היא עירן של שלוש הדתות, ואיש לא יכול לנכס אותה לעצמו.

יומיים אחר כך הועלה פוסט בעמוד הפייסבוק של שגרירות ישראל בקהיר. זהו עמוד פעיל מאוד, הנהנה מ-190 אלף עוקבים, ומנוהל בשפה הערבית. "שימח אותנו לשמוע שלשום את דברי הסופר וההיסטוריון יוסף זידאן", נכתב. לכאורה פוסט תמים, אלא שטענותיו של זידאן באותו ראיון התגלגלו לכדי סערה פוליטית גדולה. עיתונאים מצריים טענו, כי הצהרותיו הן חלק מקמפיין לזכות בפרס נובל. אחרים דיווחו בנימה צינית, כי ישראל הודתה לזידאן על דבריו מעוררי המחלוקת. זידאן הוא מחברם של רומנים מוצלחים, בהם אחד שתורגם לעברית ("עזאזל") וזכה להצלחה. לא רק שהוא לא נבהל מתגובת הציבור, אלא אף שמח לשתף את דברי השגרירות הישראלית בעמוד הפייסבוק שלו.

השבוע חזר העניין על עצמו בגרסה אחרת. בימים אלה יוצא לאור בישראל בתרגום לעברית "מועדון המכוניות של מצרים", רומן חדש של הסופר המצרי עלאא אל-אסאוואני. אסוואני הוא מחברו של רב המכר "בית יעקוביאן", שהיה לאחד הרומנים המתורגמים בעולם מאז יצא לאור ב-2003. גם ב"מועדון המכוניות" חזר אסוואני לנושא האהוב עליו. עיסוק עמוק בתחלואי החברה המצרית. בפוסט בערבית שפרסמה שגרירות ישראל בקהיר ביום שני השבוע, התבשרו הגולשים על צאתו לאור של הספר גם בישראל, ואז נכתב: "הרומן עוסק בסוגיות שנוגעות לכל אדם, כמו הכבוד, החירות והצדק".


בשני המקרים, נגעו הפוסטים בשאלות נפיצות בשיח המצרי. האחת היא מעמדה הדתי של ירושלים, והשנייה היא אסוואני עצמו. בכך חותרת ישראל לשמש שחקן בפולמוס פנים מצרי, שגיבוריו הם שני אלה. אסוואני הוא מבקר חריף של השלטון. הוא מרבה לביישו, לנאצו ולטעון כי הוא שולל מהאזרח המצרי את חירותו וזכויותיו. הוא אינו איש האחים המוסלמים, לא איש שמאל ולא נציגם של אינטרסים זרים. הוא תוקפני, מתנסח ברהיטות, מוכר היטב בעולם הרחב, ובסגנונו ותכונותיו משמש אופוזיציה של איש אחד. לעומת זאת, זידאן מבטא בכתיבתו, במרומז, ביקורת קשה על האחים המוסלמים, ומגלה אמפטיה ליהדות. הוא אמנם מרגיז את הערבים, אבל חביב על המשטר.

לתוך הקלחת הזאת, כמו במקרה של זידאן, נכנסת ישראל. לא סתם ממשלת ישראל, אלא נציגותה הרשמית בקהיר. מפעילי עמוד הפייסבוק של השגרירות לא היו צריכים להתאמץ. במקרה של פולמוס ירושלים, הם העניקו לזידאן חיבוק והראו לקהל כי הוא חביבם. במקרה של אסוואני, הם העלו על נס את הערכים שהוא מקדם ביצירותיו.

אופוזיציה של איש אחד. הרומן החדש של אסוואני

תארו לכם תמונת ראי: משכיל ישראלי טוען כי למוסלמים יש זכויות יסוד בהר הבית, והשגריר המצרי בישראל משבח אותו בפומבי. משכיל שני מפרסם רומן ביקורתי על החברה הישראלית, והשגריר המצרי מכריז על צאתו לאור, וממליץ לקרוא אותו. ובכן, לא צריך ללכת רחוק. בסדרת נאומים שנשא השגריר המצרי בישראל, חאזם ח'יירת, וכן בראיון שהעניק לח"מ בגלי צה"ל במסגרת האירועים לציון 40 שנה למסע סאדאת לירושלים, הוא קרא לציבור הישראלי ללחוץ על ממשלתו להתקדם בתהליך השלום. מה זו אם לא פנייה לרחוב הישראלי מעל ראשי ההנהגה שלו, שאינה מעוניינת לעת עתה בחידוש הערוץ הפלסטיני?

האם יש בשני הפוסטים שהעלתה השגרירות משום חוצפה ישראלית? במידת מה כן. האם היא לגיטימית? שפטו בעצמכם: את הכללים קבעו המצרים, כאשר התערבו בסוגיות ביטחוניות ומדיניות שמפלגות את החברה הישראלית. האם זהו ביטוי של נורמליזציה? בהחלט. מגע ישיר בין משרד החוץ הישראלי לגולשים מצרים. האם יש כאן שינוי? ברור. זוהי יוזמה ישראלית שתופסת תאוצה.

ירושלים נוהגת להלך על ביצים במגעיה הפומביים עם מצרים, והנה לפנינו ערוץ פעלתני של מגע בינה לבין הציבור המצרי, מעל ראשה של ההנהגה בקהיר. אלו פירות הטכנולוגיה, וזו תוצאתן של הרשתות החברתיות, שגזלו מן הצנזורים למיניהם רבות מסמכויותיהם. אין ביכולתי לומר, האם לפנינו עדות ללידתה של מחתרת עברית חדשה, שמבקשת לרכוב על הטכנולוגיה המודרנית כדי לסדוק את החרם המצרי על נורמליזציה, או רק יוזמה תמימה של פקידים. הזירה המצרית איננה רגילה להתערבות ישראלית בענייניה, בוודאי לא בגזרות המצויות בשליטת הרשויות, כמו חופש הביטוי. מעניין לעקוב האם יהיה לזה המשך. לא רק ליוזמה הישראלית, אלא גם לסבלנות המצרית. ועד שיקרה משהו, נלך לקרוא את החדש של אסוואני.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל