אחד הסיפורים הזכורים לי מסבתי ז"ל היה תיאור נעוריה בגרמניה הנאצית. נערה יהודייה שבעקבות האווירה האנטישמית הקשה שחוותה החליטה להפסיק ללכת לבית הספר כחצי שנה לפני מועד בחינות הבגרות, ומאוחר יותר עלתה לארץ במסגרת תנועת נוער ציונית חלוצית. גם הוריה הספיקו לעלות ארצה לפני פרוץ המלחמה, אבל לשניים מארבעת אחיה לא שיחק המזל. בשנת 1940 הם הפליגו באונייה לכיוון סין כדי לברוח מהנאצים. האונייה נתפסה, והם, כמו רבים אחרים, היו לקורבנות הנאציזם, ובמידה רבה גם לקורבנות אדישות העולם.



שנתיים קודם לכן, ביולי 1938, התכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ועידה בינלאומית בענייני פליטים כדי לדון בבעיה ההולכת וגדלה של פליטים יהודים, שניסו למלט את עצמם מהגורל המר שהבינו כי צפוי להם. בוועידה הסבירו נציגי הארצות השונות מדוע מדינותיהם לא יוכלו לקלוט עוד פליטים יהודים בנוסף לאלו שקלטו כבר. הוועידה נכשלה בתפקיד ששמה לעצמה: היא לא הצליחה להביא לפתיחת השערים לפליטים, שבחודשים שחלפו מתחילת דיוניה מספרם רק עלה. הוועידה סימנה קו ברור: הדמוקרטיות המערביות כמעט אינן נכונות לעשות מעשה למען יהודי אירופה.



כעבור פחות משנה, במאי 1939, יצאה האונייה סנט לואיס מנמל המבורג לקובה, כשעל סיפונה יותר מ־900 פליטים יהודים מגרמניה. בדרכם לקובה, בוטלו רישיונות הכניסה שהחזיקו רוב הנוסעים. כשהגיעו לחופי קובה, לאחר הפלגה של כשבועיים - סורבו להיכנס, והאונייה נאלצה לשוב על עקבותיה. כשהתקרבה לחופי ארצות הברית, הודיעו פקידי ההגירה האמריקאים שהם מסרבים להכניס את הפליטים, והאונייה החלה בדרכה חזרה לאירופה. לנוכח מצוקת הפליטים, הסכימו בריטניה, צרפת, הולנד ובלגיה לקבל אותם. רוב הפליטים, שקיבלו מקלט זמני במדינות אלו, נרצחו על ידי הנאצים במהלך המלחמה. האונייה סנט לואיס הפכה סמל לאטימות ואדישות כלפי מצוקת הפליטים.



בשנת 1951, שש שנים לאחר המלחמה, נחתמה באו"ם אמנת הפליטים. האמנה מגדירה פליט כאדם הנמצא מחוץ לארצו בגלל היותו נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית. המדינות החתומות על האמנה מחויבות לקבל את הפליטים, נאסר עליהן להחזירם לארצות שמהן ברחו, והן מחויבות לתת להם זכויות אדם בסיסיות. מאז, לאורך השנים שחלפו, ידע העולם מראות קשים של פליטים הנסים מאזורי מלחמה. גם כיום, ואפילו ביתר שאת, אנו עדים לתופעה הזו.



ורסאן שייר, משוררת בריטית ממוצא סומלי, כתבה בשירה "בית": "...את עוזבת את הבית רק כשהבית לא מרשה לך להישאר. אף אחת לא עוזבת בית, אלא אם הבית רודף אותך... אף אחת לא מעלה את ילדיה לסירה אלא אם המים בטוחים יותר מאשר האדמה".



בפעילות החינוכית ב"מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'", אנחנו שואפים להתייחס למילותיה הנוגעות כמחייבות אותנו, בעודנו מציינים את יום השואה הבינלאומי; לבחור בו לא רק כיום של זיכרון, אלא גם כיום של חשבון נפש באשר להמוני הפליטים החיים בעולם ומחפשים להגיע לחוף מבטחים. תשאל את עצמה מדינת ישראל, ישאל עצמו העם היהודי וישאלו עצמן מדינות העולם: מה למדנו מאותם אירועים ומה יהיה המעשה האנושי הראוי לעשות לאור לקחי העבר ומתוך תקווה לעתיד טוב יותר עבור כל בני ובנות האדם באשר הם.



הכותבת היא רכזת הדרכה במכון להוראת השואה "מורשת" ומדריכת מסעות לפולין