בשערי הגיהינום שנפתחו שלשום מעל יו"ר מרצ הנבחרת תמר זנדברג היא זכתה ביושר. ובכל זאת, נדמה שהטיגון שלה מעל כל במה אפשרית קצת מוגזם:
ראשית, זה לא שהיא הייתה האנדרדוג בקמפיין הזה, ובלי קשר, ציפייה בסיסית ממנה היא שתוכל להילחם בקמפיינים מסיתים ומשחירים מהימין בלי יד קשורה מאחור. מה תעשה אם "קלוגי" יהיה אחראי על אחד כזה? גם הטיעון שלפיו "הוא התנדב" - לא מחזיק מים. אפשר היה לומר "לא, תודה".
מרוב יועצים שגוזרים קופונים בקמפיינים, המועמדים כבר הלכו לאיבוד. מה שחסר כאן זה פוליטיקאים עם עמדות ברזל, מוצהרות, כנות וברורות, שלא משתנות עם כיוון הרוח. הקמפיינר אמור לסלול את הדרך הנכונה ביותר להעברתן לציבור. את הלקח צריכים כולם ללמוד, אבל השאלה היא האם זנדברג שוכנעה לשנות את דעתה? האם סחפה את המחנה לכיוון לא לו? לא נראה לי. אפילו הנכונות לשבת עם ליברמן נראית לי אותנטית ולא מופרכת גם בשביל מצביעים רבים בשמאל.
אבל יותר משמטריד השקר, מטריד חוסר הראייה לטווח רחוק. מהמתואר לעיל, זנדברג יכלה להבין בבירור שהעניין כבר בחוץ, ושזה רק עניין של זמן עד שיתגלה. חוסר ההבנה שלה כי ההיוועצות עמו וההכחשות השקריות ימיטו עליה סערה כזאת - מטרידה יותר מכל. בכל תפקיד מצופה ממנהיג שיגלה הבנה יותר מעמיקה של המציאות.
התרעות פיקוד העורף