המיטה באגף 10 במעשיהו טרם התקררה, ואולמרט כבר מצא את החוצפה לנסות לסלול את דרכו חזרה לזירת הפשע. עצם הבקשה ההזויה של ראש הממשלה לשעבר והעבריין המורשע למחיקת הרישום הפלילי נגדו, דבר שיאפשר לו לחזור לחיים הפוליטיים, אמורה הייתה לזעזע את אמות הסיפים. זה לא קרה. הידיעה הזו מתקבלת בשקט יחסי. אולי מפני שהתרגלנו, הפכנו אדישים, סלחניים כלפי פוליטיקאים שסרחו. אולי התייאשנו מהמאבק על דמותה של המדינה ואולי מפני שהשיח על אודות השחיתות נבלע כבר מזמן בוויכוח בין ימין ושמאל.  

בחסות התרבות השלטונית הקלוקלת של העשור האחרון, כבר קיבלנו נוטל שוחד אחר, השר דרעי, שחזר למשרד הפנים ולאחרונה נמצא שוב תחת מנורת החקירות. אנחנו משלימים עם מספר שיא של בכירים המנהלים את המדינה במקביל לחקירות בגין שוחד והפרת אמונים, ואז נתניהו מושך את הגבול עוד קצת ואולמרט מושך רק עוד טיפ־טיפה. בקצב הזה מה יהיה השלב הבא? ראש ממשלה מכהן מתוך תא המאסר.

השיח על טוהר המידות כבר מזמן לא עוסק בשלטון החוק, אין דיון אמיתי במה ראוי ולא ראוי. תומכי הימין מחזקים את ראש הממשלה ככל שהטבעת סביבו מתהדקת ומאמינים שתופרים לו תיק. לצערי, גם במחנה שלי אני שומע לעתים קולות סלחניים כלפי אולמרט. המגמה המסוכנת הזו מאפשרת הן לנתניהו והן לאולמרט לדלג על הבושה ועל חשבון הנפש ולכרסם עוד ועוד ביסודות שלטון החוק.



אין לי דבר וחצי דבר אישי נגד אולמרט. לאחר שריצה את עונשו ושילם את חובו לחברה אני מודה ועוזב. מגיעה לו הזדמנות שנייה, אבל עם כל הכבוד - לא על חשבוננו. מספיק, מגיע לנו שלטון נקי סוף־סוף. בעידן שאחרי אולמרט ונתניהו נוכל לנסות להתחיל לשקם את שהרסו. אחד העקרונות הבסיסיים יהיה הרחקת נבחרי ציבור שסרחו. פשוט, פוליטיקאי שבגד באמון הציבור לא יוכל לחזור לחיים הציבוריים. לעולם.