בפונאר, הגרמנים היו העוזרים ואילו הליטאים המבצעים בפועל

שואת היהודים בשטחי ברה”מ לשעבר, ובכלל זה שואת יהודי ליטא, נדחקה לשולי הזיכרון הקולקטיבי, אף שכמחצית מהנספים בשואה נרצחו בשטחי ברה”מ.

מעשי הרצח שהתבצעו ברובם בשטחים פתוחים, בבורות ירי ולא במחנות השמדה נייחים, הותירו מעט עדויות. הידע על אודות השמדת היהודים בירי בבורות התבסס ברובו, במחקר ההיסטורי, על דוחות ותעודות רשמיות של מפקדי האינזנצגרופן – יחידות החיסול הגרמניות שפעלו בשטחים הכבושים. תעודות אלה אומנם מלמדות על היקף הנרצחים והמקומות שבהם בוצע הרצח, אך אין הן מאפשרות הבנה מעמיקה של תהליך ההרג ושל מבצעיו בפועל.

עיתונאי פולני בשם קז’ימיז’ סאקוביץ’ (1899־1944), שהתגורר בזמן מלחמת העולם השנייה בפונאר שבליטא, בסמוך לגדול שבבורות הירי (כ־100 אלף נספים), הצליח לתעד כמעט מדי יום ביומו את מה שראה ושמע. רשימותיו נכתבו החל מ־11 ביולי 1941 ועד 6 בנובמבר 1943.בסך הכל תיעד סאקוביץ' 835 ימים של רצח עם. בכל התיעוד של סאקוביץ' מוזכרים הליטאים כמבצעי הרצח העיקרים. את הרוצחים הליטאים מכנה סאקוביץ' – השאוליסים (ליטאים נושאי נשק או “רובים פונאריים”). הוא מתאר את האכזריות הבלתי נתפסת של הליטאים כאשר הוא כותב על התעללות המחרידה בקורבנות טרם רציחתם. התיאורים קשים מנשוא, החל בילדים רכים הנקרעים מידי אמותיהם, המנסות לגונן עליהם בגופן או להחביאם בערימות הבגדים, ועד כלבה האוכלת מן הגופות באין מפריע. את התינוקות לא טרחו הליטאים להרוג והשליכו חיים אל בורות המוות. תיעוד זה של סאקוביץ' בנוגע למבצעי הרצח בליטא הינו דרמטי, מאחר שהוא מלמד: בפונאר הגרמנים היו העוזרים ואילו הליטאים המבצעים בפועל.

מן היומן עולה כי הגרמנים עסקו בעיקר בתכנון, פיקוח ומנהלה, בעוד היורים ומבצעי הזוועות היו בעיקר ליטאים. בזיכרון השואה התקבע כי האוכלוסייה המקומית הייתה רק המסייעת לרצח, כפי שנאמר לא פעם: “הנאצים ועוזריהם”. יומנו של סאקוביץ' קובע אחרת. מן הראוי שלאחר 73 שנים מתום המלחמה, נושא שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית ברצח יהודים בתקופת השואה ייחקר באופן ראוי ומעמיק.