הסרט הישראלי הראשון בו השתתפה נטלי פורטמן כשחקנית היה "אזור חופשי", מסמך קולנועי אנטי מלחמתי של הבמאי עמוס גיתאי. בסרט זוכה פסטיבל קאן, שצולם בימי אריק שרון וההתנתקות, ייצגה פורטמן את הקונפליקט של יהודים אמריקאים רבים בדור הזה, בוגרי "תגלית" אם תרצו, וביניהם גם את עצמה.  בסרט, כמו בחייה, גילמה פורטמן, שהייתה כבר כוכבת מוכרת בעולם, את "רבקה", יהודיה אמריקאית, סטודנטית בהר הצופים בואכה המחסום בירושלים,  ששייכותה לישראל נמדדת לפי הצלחת יחסיה עם בן זוגה הלוחם הישראלי.  




פורטמן/ רבקה הן נשים נטולות שורשים. המניע שלהן היה הרצון להשתייך ושתיהן מטלטלות בין הנרטיבים באופן מלאכותי למדי. בחייה האמיתיים הנטייה של פורטמן להגן בחירוף נפש על ישראל נבע מהצורך להשתייך ועד מהרה הפכה לסמל ולשלוחה ציונית בהוליווד. היא שימשה עוזרת מחקר בספר "ישראל – כתב הגנה" של אלן דרשוביץ, פרסמה טור מחאה נגד כתבה שמתחה ביקורת על מדיניות ישראל ובגדול תפקדה כצוערת הכי טובה שיש לנו (עד גל גדות). זכר לביקורת לא היה אצל פורטמן הצעירה אלא הרבה אמפתיה לחבריה הישראלים, לשפה העברית  לספרות ולקולנוע הישראלי, ובעיקר רצון להשתייך לסטארט-אפ המופלא שנקרא מדינת ישראל. 

נטלי פורטמן. צילום: רויטרס



בראיונות שנתנה אז לרגל יציאת הסרט "אזור חופשי" סיפרה פורטמן הצעירה על ההתרגשות ממקומות שמעולם לא ראתה כמו יריחו, המדבר והגמלים, ללא כל התייחסות לתכנים הקשים שמעלה הסרט או לקונפליקט שהיא מבטאת בו. כאמנית-שחקנית נראה כי ידעה תמיד להפריד בין האמנות למדינה. אם כבר, היא הקפידה לכבד את המקום בו נולדה ואת האתוס המפואר ששאבה בילדותה נטולת השורשים, כמביטה מרחוק, מקסימום כמדליקת משואה.

הישראלים התביישו להתקרב אליה 

בתקופה ההיא היא גם למדה בישראל וגרה כאן כסטודנטית באוניברסיטה העברית, במסגרת תוכנית חילופי הסטודנטים של אוניברסיטת הרווארד. מקרוב, פורטמן, שהיתה כבר כוכבת, היתה צעירה ביישנית למדי, שוקדת על לימודי העברית והמבטא בבית הספר ללימודי חו"ל בו התנדבתי כדי לקושש מלגה.  צפיתי בה, מנסה להיות שייכת למרות הזוהר ההוליוודי. מחייכת. כולם התרגשו לראותה, הישראלים התביישו להתקרב והיא הייתה פוליטקלי קורקט כפי שרק ילדה יהודיה-אמריקאית יכלה להיות. שואפת לקרבה את המדינה שלא זכתה לגדול בה וכמו הרבה מחבריה שעשו "תגלית" מנסה ללמוד אותה, נפעמת ממה שקרה כאן ולא מעזה להביע את דעתה. בחוכמה.

כמו יהודים אמריקאים ציוניים, בוגרי תגלית, מסע או שאר פרויקטים לחיזוק הקשר הישראלי, פורטמן היתה בוודאי ועודנה תומכת נלהבת של קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אך סירובה הפומבי והמפתיע לקבל פרס ישראלי שהתפרש אצל רבים כסכין בגב, יריקה לבאר וכו', מצביע על מיאוס אמיתי, ייאוש ורצון לשינוי. לא ברור האם מיאוס זה קשור בפרשת השחיתויות של נתניהו שאיבד במידה מסוימת את האמון אפילו של בוחריו, הבחירה האמריקאית בטראמפ השנוא על הברנז'ה ההוליוודית שמזוהה במיליטנטיות שלו או בתמונות מהפגנת השיבה בעזה. 




פורטמן התבגרה וכנראה התפכחה. זהו רק ניחוש וזה עדיין לא נעים, אני מודה. אפשר לצקצק עד מחר ולעשות ספינים על זגזוגים ובגידה, אבל העובדה היא שאולי אבד הכלח, במציאות הבלתי אפשרית שרק מסתבכת, על שטיפת המוח הציונית שעובדת כל כך טוב על האמריקאים. היא, כמו רבים מדורה, כבר לא הילדים של תגלית שמסתכלים על המדינה בעיניים נוצצות ושואפים להיטמע בה תוך הדחקת הביקורת. בזה, פג כנראה תוקפו של הרצון הילדותי להשתייך ופינה מקום למחאה . ואולי כפי שאומרים רבים, היא פשוט ביססה את מעמדה וזהותה מספיק,  ואינה זקוקה עוד  לאישורה של מדינת ישראל. אולי  היה בה האומץ לראשונה כאישה, להביע דעה.  ואולי, באמת, נשתבשה עליה דעתה והיא הפכה לריץ' ביץ' חסרת רגישות, קשה לי להאמין. 

כך או כך, פורטמן טעתה כשציפתה שאנשים יבדילו בין החרמת נתניהו לבין החרמת המדינה במציאות בינלאומית כה רגישה זו. בעוד שהיא חשבה שהיא עושה שירות ציבורי אמיץ וקריאת השכמה לממשלה המכהנת בכך שהיא מסרבת להיות הסמל או הקמע היהודיים במדיניות הנוכחית, ומבטאת מה שכנראה רבים מחבריה חשים, והממשלה עלבה ותקפה אותה בחזרה. 



 
היטיבה לנסח מירי רגב כשאמרה ש"פורטמן נפלה כפרי בשל" (אמרה האהובה על יועצי התקשורת שלה). אך כדאי שתדע רגב, שלא לזרועות ה-BDS נפלה פורטמן, כי אם לידיה של שרת התרבות עצמה והממשלה נגדה יצאה, שכמו רק חיפשה סיבה להבדיל ולהפריד ולהשניא, הפעם בין יהודי הארץ ליהודי הגולה. וכמו בסוף הסרט "אזור חופשי", שכמו חזה את המאורע, בעוד היהודייה והפלסטינית מתווכחות ומברברות על הגבול ועל הזכות ועל כסף, רצה לה פורטמן כאחוזת אמוק, כמתאבדת שיעית שלא יכולה לשאת זאת עוד, אל עבר מחסום הגבול.