כמו יהודים אמריקאים ציוניים, בוגרי תגלית, מסע או שאר פרויקטים לחיזוק הקשר הישראלי, פורטמן היתה בוודאי ועודנה תומכת נלהבת של קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אך סירובה הפומבי והמפתיע לקבל פרס ישראלי שהתפרש אצל רבים כסכין בגב, יריקה לבאר וכו', מצביע על מיאוס אמיתי, ייאוש ורצון לשינוי. לא ברור האם מיאוס זה קשור בפרשת השחיתויות של נתניהו שאיבד במידה מסוימת את האמון אפילו של בוחריו, הבחירה האמריקאית בטראמפ השנוא על הברנז'ה ההוליוודית שמזוהה במיליטנטיות שלו או בתמונות מהפגנת השיבה בעזה.
כך או כך, פורטמן טעתה כשציפתה שאנשים יבדילו בין החרמת נתניהו לבין החרמת המדינה במציאות בינלאומית כה רגישה זו. בעוד שהיא חשבה שהיא עושה שירות ציבורי אמיץ וקריאת השכמה לממשלה המכהנת בכך שהיא מסרבת להיות הסמל או הקמע היהודיים במדיניות הנוכחית, ומבטאת מה שכנראה רבים מחבריה חשים, והממשלה עלבה ותקפה אותה בחזרה.
התרעות פיקוד העורף