נדיר שהתבטאות של פוליטיקאי תתקבל בהסכמה מרבית גם על ידי מתנגדיו. זה מה שקרה השבוע לשר הביטחון אביגדור ליברמן. ביום שלישי בערב, בעוד החלוץ המצרי של ליברפול מוחמד סלאח כובש את השני ומבשל עוד שניים מול קבוצתו לשעבר רומא, העלה ליברמן ציוץ בטוויטר. "אני מתקשר עכשיו לרמטכ"ל ואומר לו להחתים את מוחמד סלאח לשירות קבע".
גולני? גמאסי? ואיפה חרמונה? מגיבים מקצועיים יוכלו לספק הרבה מאוד התייחסויות ציניות לציוץ של איווט. אחמד טיבי, למשל, תהה אם יגלה ליברמן לכוכב המצרי לאיזה צלף בכוונתו להעניק צל"ש. מצד שני, הומור טוב מעולם לא הזיק לאיש. גם אם הוא מאצ'ואיסטי. ובציוץ הזה חיבק כבוד השר בהערצה את סמלה החשוב ביותר של מצרים בעת הזו. אין מצרי, פרט לנשיא א־סיסי, העשוי לזכות לשבחים כאלה מפי פוליטיקאי ימני הממונה על הצבא הישראלי. אותו פוליטיקאי שאיים בעבר לתקוף את סכר אסואן, ביודעו כי התקיפה תמיט אסון וכליה על מיליוני מצרים.
סלאח (26), בעברו חלוץ האלופה אל־אהלי, הוא הניחומים שאותם מחפשים 100 מיליון מצרים זה כמה עשורים לפחות. ב־1988 זכה הסופר המצרי נגיב מחפוז בפרס נובל בספרות. ארבע שנים אחר כך מונה הדיפלומט המצרי בוטרוס ראלי לתפקיד מזכ"ל האו"ם. מאז ועד היום לא הוציאה האומה המצרית סמלים, או דמויות, או כל דבר שהוא שבו תוכל להתגאות בחזה נפוח בפני העולם כולו. להפך. שמה נקשר בטרור, באי־יציבות ובשפיכות דמים. עד שבא מוחמד סלאח, שנולד, במקרה או לא, ב־1992, אותה שנה שבה ראלי נכנס לתפקידו הרם. שנים חיפש הציבור המצרי את המנהיג הזה, שיפגין הצלחה ומצוינות בקנה מידה בינלאומי, אבל לא ידרוש דבר. משבושש לבוא, בראו אותו בעצמם. בבחירות לנשיאות, שהתקיימו לפני חודש ובהן הוכרז א־סיסי כנשיא לכהונה שנייה, שלשלו רבים לקלפי פתקים עם השם "מוחמד סלאח". בעיתונות המצרית דיווחו על מיליון פתקי סלאח. גם אם עשירית מזה נכון, העם אמר את דברו.
פיוס כפול ומכופל עשה ליברמן בציוץ הזה. עם הציבור בישראל שאינו מתומכיו והתענג על ההומור, עם ההמונים המצרים שזכרו לו את אסואן, וגם עם איווט הישן. ישראלים אינם מקנאים במצרים ומעודם לא רצו להיות כמותם. עד שבא מוחמד סלאח. ומי מכולם רוצה את סלאח בצבא שלו, בלב הקונצנזוס הישראלי? לא להאמין, אביגדור ליברמן.
המרדף אחר הכותרת
בזמן כתיבת שורות אלה עושה את דרכה מסעודיה לקהיר, בטיסה סדירה, גופתו של ד"ר פאדי אל־בטש, מהנדס חמאס שנרצח בשבת לפנות בוקר במלזיה. אל־בטש (35), מדען מצליח שגדל בג'באליה וחי בקואלה לומפור, תרם את הידע שלו לזרוע הצבאית של התנועה במאמציה לפתח אמצעי לוחמה אוויריים. המִבצע שהביא את חייו לקצם היה בעל דפוס ישראלי למהדרין, אבל ישראל איננה מגיבה על ההאשמות שלפיהן היא שלחצה על ההדק.
אחרי שהתברר כי אל־בטש יישלח לקבורה בעירו, תבעו משפחות הדר גולדין ואורון שאול למנוע את קיום ההלוויה במקום שנועד לה. הן ביקשו מראש הממשלה לדרוש מן המצרים לאסור את הכנסת הגופה לרצועה אחרי שתנחת בקהיר. לבקשה הצטרפו ליברמן ושר החינוך נפתלי בנט. בישראל התחולל דיון ציבורי ער סביב הסוגיה. רבים האמינו כי ביכולתה של ירושלים למנוע את ההלוויה, לו רק תדרוש זאת מקהיר.
אבל האמת היא שלא היה סיכוי שגופת המהנדס תישלח לחפש מקום קבורה אחר. א־סיסי היה מצטייר כמי שרצח את אל־בטש פעם שנייה וביזה את כבודו. הוא היה מסרב לבקשה כזו בימי שגרה, ומסרב עוד יותר כיום, בתום שנה של שיחות פיוס שקירבו בין קהיר לעזה. במשרדו של ראש הממשלה יודעים זאת היטב. אפשר להסתכן בניחוש כי לשכת נתניהו אף לא העלתה את הבקשה בפני ארמון הנשיאות. זה היה שיח ישראלי פנימי, שביטא משאלות לב ולא יותר.
אז מדוע עלתה הדרישה בכל זאת? בעיקר כדי לייצר כותרות. יועצי התקשורת של המשפחות למדו היטב את לקחי הטרגדיות הקודמות. הראשון והחשוב בהם הוא שאם אתה לא בכותרות, ישכחו אותך. הממשלה אינה נחפזת ללכת לעסקה. היא מסרבת לשחרר עשרות פעילי חמאס ולשלם את המחיר. לכן צריך לעזור לה ולהותיר את הסוגיה כל הזמן בתודעה של מקבלי ההחלטות. הדרך העיקרית לעשות את זה היא לייצר כותרות.
הבחירה של נסראללה
בשיאו של המו"מ לחילופי שבויים בין ישראל לחיזבאללה, בראשית שנות האלפיים, נהגנו להאשים את נסראללה כי הוא סוחר גופות. מנהיג חיזבאללה אכן נהג כתגרן בבזאר פרסי ופרט את העסקה לסעיפים קטנים. על הכף היו אז חטופי צה"ל בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוואעד, וכן איש העסקים אלחנן טננבוים. רוצים מידע על שבוייכם? שלמו בעשרה אסירים, קבע נסראללה. רוצים שטננבוים יקבל לידיו חפץ היקר לו מישראל? שחררו עוד כמה. את הכלל הזה יישמה חיזבאללה גם בעסקה השנייה, שבה נדון גורלם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב. ישראל סירבה לעסקות חלקיות, ובתגובה חסך ממנה נסראללה כל מידע על גורלם, עד לרגע שבו הוחזרו בארונות. נסראללה פעל מתוך עמדת חולשה. שני החללים היו אמצעי הלחץ היחיד בידיו שאינו צבאי.
חלפו השנים, והנה ישראל החלה בעצמה לנהל דיפלומטיה של גופות. גם אצל נסראללה משהו השתנה. המוכנות האוטומטית שלו לתת כתף לידידיו, במאבקי הדמים שלהם נגד ישראל, מרוסנת מבעבר. באחד מנאומיו האחרונים התייחס למתיחות הרבה בין ישראל לאיראן. בתוך חודשיים תקף צה"ל פעמיים בסיס של חיל האוויר האיראני בסוריה, והרג קצינים וחיילים של משמרות המהפכה. טהרן השתוללה מזעם והודיעה תחת כל עץ רענן, כי אין בכוונתם לשתוק. "הם הכניסו את עצמם למאבק ישיר עם איראן", הקריא נסראללה מהדף מסרים שהכין מראש. "זהו צעד טיפשי. איראן איננה מדינה קטנה, ולא חלשה, ולא פחדנית".
אצל נסראללה צריך לחפש גם מה שלא נאמר. והוא לא אמר "אנחנו", אלא דיבר עליהם. כלומר, זוהי מלחמתה של טהרן. מי שהתבטא בצורה בהירה ממנו היה סגנו נעים קאסם, שאמר בראיון לערוץ טלוויזיה לבנוני כי "התגובה האיראנית תגיע מסוריה". מטרתו הייתה להרגיע את הציבור בלבנון, החושש מפני מלחמה עם ישראל, אבל המסר נחת גם בירושלים. הגענו לזמנים טובים. הנהגת חיזבאללה, שתמיד איימה בפעולות נקם ותגובות חריפות נגד צה"ל, מרגיעה את ישראל כי לא תפעל משטחה.
תתפלאו, אם יש משהו מפחיד יותר מנסראללה בימים אלה הוא יומן השנה. הנה מה שמצפה לנו במשך שבוע אחד בלבד בחודש הקרוב. ב־12 במאי יכריע טראמפ אם ארה"ב תפרוש מהסכם הגרעין עם איראן. למחרת יחול "יום שחרור ירושלים". ב־14 במאי, התאריך הלועזי של הכרזת העצמאות, בחרה וושינגטון להעניק מתנה לישראל ולהעתיק את שגרירותה לבירה. למחרת יציינו הפלסטינים את יום הנכבה. ב־15 במאי מתכוונת שגרירות גוואטמלה לעקור לירושלים, ולאחר יומיים יחול יום שישי הראשון של רמדאן.
בבניין הארץ ננוחם.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל