הייתי שם. הייתי שם לפני 20 שנה, חייל בחופשה אחרי חודש בלבנון שרק רצה לראות את אהובתו הירושלמית מנצחת וזוכה באליפות על חשבון הפועל ת"א. רציתי ניצחון, אבל קיבלתי היסטוריה, או יותר נכון קיבלתי את המשחק הכדורגל החברתי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שיש לו קשר עמוק גם למה שמתרחש בהוויה הפוליטית-חברתית של ישראל היום.
בדקות האחרונות של המשחק ההוא, אחרי הגול המפורסם של אלמוג חזן ובעודי קופץ מיואש ביציע הדרומי המכוער של אצטדיון קרית אליעזר עליו השלום, לא בדיוק הבנתי מה קרה. לא באמת חשבתי ששחקני הפועל בית שאן נתנו את המשחק לשחקני בית"ר, תיארתי לעצמי שזה עוד אחת מהגחמות ההזויות של אוהדי הפועל בתקשורת (הו, הו כמה שיש כאלה בתקשורת). תמיד הם היו קבוצה כזאת של בכיינים. מילא. אבל כמה שנים מאוחר יותר, בעודי עובד כדובר עיריית בית שאן וגר מספר שנים בעיר המקסימה הזאת, יצא לי לדבר עם אחד השחקנים ששיחק על המגרש באותו משחק.
לא הרבה נחשפו למה שקרה אחרי המשחק וגם שנים לאחריו, בעצם עד היום. איתן טייב, שחקנה המצטיין של הפועל בית שאן שילם מחיר אישי כבד, סבל מאיומים, קללות, נאצות והפחדות. הילכו עליו ועל בני משפחתו אימים והכל בגיבוי ובשתיקה מכוערת של תקשורת הספורט העלובה של ישראל, שבחלקה הגדול אוהד את הפועל.
פעם אחת, לאחר ששחקן קריית שמונה דאז ותושב בית שאן, שיר צדק, עשה טעות במשחק נגד בית"ר, הוקדש טור שלם באחד מכלי התקשורת לכך שהוא בית שאני שרגיל לתת משחקים לבית"ר. השנאה החולנית הזאת היא בלתי נתפסת. עד היום. רק שלא יתפלאו, אותם מלגלגים ושונאים אובססיביים, שמערבבים בין שנאתם הספורטיבית לשנאתם הפוליטית והחברתית, אם הנקמה תבוא שוב ושוב ושוב ואם לא על המגרש, שהרי הפועל בית שאן לא תחזור לליגת העל, אז יהיה זה שוב ושוב בבחירות לכנסת. שהרי בסופו של דבר, המשחק הזה לא באמת היה משחק כדורגל, אלא משחק אליו התנקזו כל הפצעים שעדיין מדממים בחברה הישראלית ולא מצליחים להתאחות.
התרעות פיקוד העורף