זמן קצר לאחר אסון השיטפון שיתף ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו ידיעה מאת ערוץ 7, שהתבררה עד מהרה כשקרית, ובה נטען כי אוהדי קבוצת בני סכנין שרקו בוז בזמן דקת הדומייה לזכר ההרוגים. “בושה וחרפה”, כתב נתניהו “אני מצפה מכל מנהיגי הציבור, יהודים ולא יהודים כאחד, לגנות בכל תוקף התנהגות מבישה זו”.
 
קולות רבים קראו לנתניהו למחוק מיידית את הפוסט ולהתנצל, אך הוא בחר להמשיך לפרסמו והסירו רק לאחר חמישה ימים וללא כל התנצלות. לא עברו יומיים, ונתניהו בחר להפיץ שקר נוסף. לטענתו, התקשורת נמנעה מלסקר את ביקור עמיתו ראש ממשלת יפן שינזו אבה. אלא ש”יפעת מחקרי מדיה”, שבחנה את היקפי הסיקור התקשורתי של הביקור, הוכיחה כי בפועל הוא זכה ל־56 כתבות, מתוכן 38 במדיה הארצית. נתניהו לא חזר בו ולא התנצל. 
 
נתניהו אינו המנהיג הראשון שמשקר. למעשה, אם נעבור על הביוגרפיות של מנהיגי הארץ והעולם, ספק אם נמצא אחד או אחת שלא חטאו בשקר, הן באשר לחייהם האישיים והן באשר להתנהלותם הפוליטית והמדינית. היה זה הפילוסוף האיטלקי בן המאה ה־15 ניקולו מקיאוולי שבספרו “הנסיך” העניק למנהיג את הלגיטימציה לשקר, ואף הדריכו כיצד להשתמש בו: “לעתים יש להשתמש במילים כדי לכסות על העובדות, אך יש לעשות זאת כך שאיש לא ישים לב; או, אם העניין יתגלה, יש לדאוג לתירוצים זמינים ולספק אותם באופן מיידי”.

הפוסט של נתניהו על אוהדי סכנין. קרדיט: צילום מסך

 
אלא שבניגוד לעצתו של מקיאוולי, נדמה שנתניהו הפך את השקר למדיניותו הגלויה. שלא כמו מרבית המנהיגים שעושים סלטות באוויר ומפעילים ארטילריה של יחצנים כאשר השקר שלהם נחשף, ראש הממשלה הפך את השקר לכוח יחצני. לא רק שהוא לא מבקש להיחלץ ממנו, אלא שהוא גאה בו והופך אותו למקור של כוח. מאז שקר “הערבים נוהרים לקלפיות”, שבעקבותיו נהרו קולות ימין רבים אליו, ייתכן שהוא הבין שמכירת כזבים לגבי אותם אלו שסימן כאויבים (התקשורת, הערבים) הוא מתכון לשמירת הבייס שלו.
 
דווקא בעידן השקיפות הכמעט בלתי מוגבלת של הרשתות החברתיות, נתניהו מצליח לשמר את כוחו באמצעות שקרים. חלק מזה קשור לכך שאנחנו נמצאים בעידן של “פוסט־אמת” ו”עובדות אלטרנטיביות”, שטראמפ מובילו ומייצגו ויש לו גם עקבות ברחבי אירופה. עידן שבו הוולגריות של המנהיג וחוסר האתיקה של התנהלותו אינן שוללות ממנו את הלגיטימציה הציבורית, אלא מבטאות עדות לעוצם ידו. 
 
בהקשר הישראלי, יכולתו של נתניהו לשקר מבלי למצמץ מעידה אולי בעיני תומכיו בבייס על הפוטנציאל הטמון בו לשקר למנהיגי העולם ולפלסטינים, במקרה שאלו ידחקו אותו ביום מן הימים אל שולחן המשא ומתן, ולמסמס בכל דרך פתרון שיש בו משום ויתור על שטחים. בדרך לחקיקת פסקת ההתגברות, כישוריו כשקרן מקצועי יוכלו לשמשם בשכנוע העם שדמוקרטיה היא עריצות הרוב.