ביום שישי התקיימה הפגנה ספונטנית בחיפה. צעירים וצעירות זעקו נגד ההרג ההמוני והטבח בעזה. אין יותר טבעי ואנושי מכך. ההתנפלות של המשטרה עליהם הייתה ברוטלית והמעצרים היו מיידיים. כ־20 צעירים נעצרו והותקפו, בהם חברי ג'עפר פרח, מנכ"ל מרכז מוסאווא, ובנו ביסאן. ג׳עפר נכנס למעצר בריא ושלם. בלילה הוא הובהל לבית החולים ורגלו השמאלית גובסה בגלל שבר שנגרם ללא ספק בעת המעצר. זאת שערורייה רבתי והיא מחייבת חקירה פלילית והסקת מסקנות נגד מפקד המחוז בעצמו ואולי אף יותר. היחס לג׳עפר, שכל חייו פעל נגד אלימות המשטרה בהיותו פעיל זכויות אדם בולט, הוא דוגמה מובהקת ליחס המשטרה למפגינים הערבים.

בתל אביב הייתה בשבוע שעבר הפגנה. נסגר כביש והונפו דגלי פלסטין. לא הייתה ברוטליות משטרתית כמו בחיפה ובירושלים. האתיופים בזמנו חסמו את הכבישים בתל אביב במחאה על אלימות שוטרים, והמשטרה נהגה בהם אחרת. במלחמה או בעימות או תוך כדי טבח, היחס הברוטלי הוא נגד פעילים ערבים ויהודים כאחד, אך יותר נגד ערבים. כך היה בהפגנה של ועדת המעקב מול טקס פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים. המשטרה תקפה אותנו, מפגינים וחברי כנסת, בפראות, בטענה של הנפת דגל פלסטין, המהווה מחאה לגיטימית אפילו על פי החוק בישראל. אני קיבלתי אגרוף בחזה, ח"כ ג'מאל זחאלקה והח"כ לשעבר מוחמד ברכה הושכבו ארצה, ח"כ מסעוד גנאים קיבל מכה בפרצופו, וכך גם ח"כ עאידה תומא סלימאן.

המסר הוא ברור – כשאנחנו יורים ומפציצים בעזה אתם תשתקו. לא ניתן לכם להפריע לעבודת הצלפים, גם אם מדובר בבני העם שלכם. והתשובה שלנו ושל כל בעל מצפון היא שדווקא בעת הזו קולנו צריך להיות רם יותר, ברור יותר, גם אם נישאר לבד. מישהו חייב לזעוק נגד המטווח על פלסטינים בעזה כמו על ברווזים. מישהו חייב לזעוק נגד חדוות הניצחון של צלף שיורה כדור במפגין קטוע רגליים. ומישהו חייב לזעוק נגד אלימות המשטרה, שמתייחסת אל הערבים כאל אויבים בפוטנציה וכך נוהגת בהם בהפגנות. מרסקת גם את ההפגנה וגם את הרגליים למפגינים.



המחאה היא זכות דמוקרטית והנפת דגל. לא רק שהיא לא עבירה על החוק, היא מסמלת לגבינו את מאבקו של עם לחירות נגד הכיבוש. ג'עפר פרח, וכך גם כולנו, לעולם לא ישתוק מול עוולות ומול דיכוי. ג'עפר ימשיך להפגין גם כשהוא מגובס ומדדה על רגל אחת, כי הרגל השנייה היא תמיד המצפון.
המשטרה מפזרת הפגנות באופן פוליטי ולאומי. לא די שמאז הפגנות אוקטובר 2000 היא הרגה כ־55 אזרחים ערבים, היא ממשיכה לנסות להרוג את רוחנו.

אפשר לירות בנו באום אל־חיראן, אפשר לתת לנו אגרוף או להפיל אותנו לרצפה בירושלים. אפשר לשבור את רגלינו בחיפה. אבל לעולם אי אפשר לשבור את רוחנו.

הכותב הוא ח"כ ברשימה המשותפת