אולם גם ללא המידע החיוני והמהותי המצוי בידי מקבלי ההחלטות בצבא, אפשר לקיים מין "תרגיל מחשבתי" המושתת על מראה עיניים ומשמע אוזניים של משפטן ישראלי מזה ומשפטן עזתי מזה. בנקודת המוצא יוצב טיעון שלפיו למדינת ישראל זכות להגנה עצמית נגד כל התקפה אלימה. בחציית הגדר, ואפילו בניסיון לחצייתה, טמון סיכון רב מאוד לאזרחים תושבי עוטף עזה. מעשי ההצתה וההרס הנלווים לניסיון החדירה מעידים על עוצמת הסיכון ועל מידת האלימות הכרוכה בו. בנקודת המוצא הנגדית יוצב הטיעון הגורס כי הדין הבינלאומי אוסר באופן מוחלט ירי מכוון לעבר אזרחים ומגדיר ירי כזה כפשע מלחמה.
כללי המשפט הבינלאומי מיישבים בין שני הטיעונים הסותרים לכאורה. ראשית, אזרח שהוא בחזקת משתתף ישיר בהתקפה אלימה עשוי להוות מטרה מוצדקת. אפשר לומר שכל השותפים לניסיון פריצת הגדר הם משתתפים ישירים בהתקפה. שנית, גם בהנחה שרוב, אפילו רוב גדול של משתתפי ההתפרעויות, לא היו מזוינים ולא עשו כל פעולה אלימה, יש הצדקה לירות לעבר גורמי הטרור, שבפשעיהם עשו את האזרחים הללו למגן אנושי. בנסיבות הקיימות על הגדר, ירי כזה יפגע בהכרח גם באזרחים שמשתתפים השתתפות סבילה בהתפרעויות.
אכן, כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי קובעים שירי המכוון אל הפורעים ועלול לפגוע במגן האנושי יהיה בבחינת מוצא אחרון ודורשים שגם אותו יש לנקוט באורח מידתי. מראה עיניים פשוט מוכיח שצה"ל הקפיד על ירי ממוקד שהוא בגדר הכרח. הטיעונים המטילים ספק בשיקול הדעת של מפקדי הצבא הם חסרי אחריות, לא רק בשל העדר ביסוס לטיעונים אלא גם מפני שאילו היו מאפשרים לפורעים לפרוץ את הגדר ולגרום לאסון כבד, לא הייתה האחריות נופלת לפתחם של אותם טוענים.
התרעות פיקוד העורף