לחימה ומוסר הם ביטויים סותרים. אין דבר מוסרי בנטילת חיי אדם, בין שזה אזרח או לוחם. אולם בהתקיים נסיבות מסוימות המלחמה עשויה להיות הכרח. נחיצותה עשויה להיות רבה כדי כך ש"מלחמת מצווה" ייקרא לה. כמנהג מקובל בין האומות, או בהסכמה בינלאומית רחבה, נתחמו גדרי מותר ואסור בלחימה ונוצקו בהם תכנים שאפשר לכנותם "מוסר לחימה".
לנוכח המציאות על גדרות רצועת עזה מתעוררת שאלת המתאם בין אופי הלחימה שם לכללי מוסר הלחימה הבינלאומיים. יש המעלים ספקות ביחס למוסריותה של לחימה שגרמה למותם של עשרות איש ולפציעתם של מאות, בהם כנראה אזרחים רבים. הספקות הללו לוקים במסד נתונים רעוע, לפי שהמעוררים אותם אינם מכירים את המידע המבוסס הקיים בצבא בדבר מקורות ההינע של ההתפרעות על הגדרות, ועיקר על מטרותיה המסוכנות.
לנוכח המציאות על גדרות רצועת עזה מתעוררת שאלת המתאם בין אופי הלחימה שם לכללי מוסר הלחימה הבינלאומיים. יש המעלים ספקות ביחס למוסריותה של לחימה שגרמה למותם של עשרות איש ולפציעתם של מאות, בהם כנראה אזרחים רבים. הספקות הללו לוקים במסד נתונים רעוע, לפי שהמעוררים אותם אינם מכירים את המידע המבוסס הקיים בצבא בדבר מקורות ההינע של ההתפרעות על הגדרות, ועיקר על מטרותיה המסוכנות.
אולם גם ללא המידע החיוני והמהותי המצוי בידי מקבלי ההחלטות בצבא, אפשר לקיים מין "תרגיל מחשבתי" המושתת על מראה עיניים ומשמע אוזניים של משפטן ישראלי מזה ומשפטן עזתי מזה. בנקודת המוצא יוצב טיעון שלפיו למדינת ישראל זכות להגנה עצמית נגד כל התקפה אלימה. בחציית הגדר, ואפילו בניסיון לחצייתה, טמון סיכון רב מאוד לאזרחים תושבי עוטף עזה. מעשי ההצתה וההרס הנלווים לניסיון החדירה מעידים על עוצמת הסיכון ועל מידת האלימות הכרוכה בו. בנקודת המוצא הנגדית יוצב הטיעון הגורס כי הדין הבינלאומי אוסר באופן מוחלט ירי מכוון לעבר אזרחים ומגדיר ירי כזה כפשע מלחמה.
כללי המשפט הבינלאומי מיישבים בין שני הטיעונים הסותרים לכאורה. ראשית, אזרח שהוא בחזקת משתתף ישיר בהתקפה אלימה עשוי להוות מטרה מוצדקת. אפשר לומר שכל השותפים לניסיון פריצת הגדר הם משתתפים ישירים בהתקפה. שנית, גם בהנחה שרוב, אפילו רוב גדול של משתתפי ההתפרעויות, לא היו מזוינים ולא עשו כל פעולה אלימה, יש הצדקה לירות לעבר גורמי הטרור, שבפשעיהם עשו את האזרחים הללו למגן אנושי. בנסיבות הקיימות על הגדר, ירי כזה יפגע בהכרח גם באזרחים שמשתתפים השתתפות סבילה בהתפרעויות.
אכן, כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי קובעים שירי המכוון אל הפורעים ועלול לפגוע במגן האנושי יהיה בבחינת מוצא אחרון ודורשים שגם אותו יש לנקוט באורח מידתי. מראה עיניים פשוט מוכיח שצה"ל הקפיד על ירי ממוקד שהוא בגדר הכרח. הטיעונים המטילים ספק בשיקול הדעת של מפקדי הצבא הם חסרי אחריות, לא רק בשל העדר ביסוס לטיעונים אלא גם מפני שאילו היו מאפשרים לפורעים לפרוץ את הגדר ולגרום לאסון כבד, לא הייתה האחריות נופלת לפתחם של אותם טוענים.
כדי להקדים תרופה למי שינסו לקיים "חקירה בינלאומית" של התנהלות צה"ל, ראוי שהצבא יקיים בחינה רצינית בעצמו. בדיקה כזו תוכל לשלול את החשש שחיילים חרגו מהוראות הפתיחה באש המדוקדקות, ומכוח עקרון ה"משלימות" תיטול את עוקצן של אותן "חקירות" שהיעדר משוא פנים הוא מהן והלאה.
הכותב הוא סגן נשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי בתל אביב, מרצה באוניברסיטת אריאל ויועץ מיוחד למשרד AYR