פרדו לא היה ראש המוסד לשעבר הראשון שהתראיין ב"עובדה" בנושא, ולא הראשון שהפיץ את דבר הכוונה לתקוף באיראן, ואולי לסכל תקיפה שכזו. אך דווקא הופעתו, בה ראינו על המרקע פטפטן שכל ראש ממשלה יכול לחשוש שהוא מדליף מידע מסווג מאוד לאנשים שאינם מוסמכים לקבלו, ובכך מסכן את ביטחון המדינה ואת חשאיותם של מבצעים כגון המבצע המתוכנן נגד הגרעין האיראני. טענתו של פרדו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו בדק עם ראש השב"כ דאז יורם כהן את האפשרות להאזין ספציפית לטלפונים שלו ושל הרמטכ"ל בני גנץ הוכחשה ע"י כהן, והיא כנראה לא נכונה, אבל הופעתו של פרדו מראה כי הוראה כזו, גם לו הייתה ניתנת, לא הייתה בלתי מוצדקת בנסיבות העניין.
לא פחות מדאיגה הייתה הלגיטימציה שהוא חש שהוא מקבל במעשיו הבעייתיים מחלקים לא קטנים בחברה הישראלית, ולו רק בגלל שהוא פועל נגד נתניהו האיש ונגד ההשקפה הפוליטית שהוא מייצג. פרדו, כמו רבים אחרים במערכת הביטחון, וגם במערכות אחרות, כגון מערכת המשפט, הגיעו למערכות השונות וצמחו והתפתחו בהן בימים בהם כיהנו בצמרתן אנשים אחרים, השייכים להשקפה פוליטית אחרת. הם מביטים בעיניים כלות על בחירת הציבור הישראלי בדרך מסוימת שאינה דרכם ובוחרים לעשות מעשים שנויים במחלוקת שפוגעים בהכרעת הציבור.
פעולות כמו שביצע ראש המוסד לשעבר פוגעות בדמוקרטיה הישראלית, ובסמכותם של נבחרי הציבור. בכל מדינה מתוקנת פרדו ודגן היו עומדים לבירור משפטי או משמעתי נוקב על התנהגותם ונענשים בחומרה, למרות תרומתם הרבה למדינת ישראל. העובדה שהמערכת המשפטית בארץ נשארת אדישה למעשיהם, כפי שהם עצמם מפרטים אותם ל"עובדה", מעוררת צער ודאגה.
המאבק הזה, בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי, צפוי להחריף בעתיד. אחרי 40 שנה של שלטון ימין שקיבל עקרונית את ההגמוניה של השמאל, יש כיום מגמה חדשה, החלטית יותר, ומתחנפת פחות. מהלכים בכיוון זה, כמו הניסיון להגביל את כוחו של בית המשפט העליון, ייצרו קונפליקטים קשים בחברה הישראלית, ואנחנו נצטרך דמוקרטיה חזקה שבה הציבור, ומערכות השלטון יקבלו את הכרעת העם, ויעניקו גיבוי לנבחרי הציבור.
התרעות פיקוד העורף