למרבה הצער, ההיכרות הצרה של הציבור הרחב עם עולם העיוורים מובילה להשתאות בכל פעם ששומעים על אנשים עיוורים שחיים חיים נורמטיביים. גם היום, אנשים בטוחים שעיוורים יושבים כל היום בבית, מבלי לדעת ולהבין מה מתרחש סביבם.
בעיית התעסוקה היא רק קצה הקרחון. מהרגע שעיוור יוצא מפתח ביתו, הוא יוצא אל עולם שלא מכיר במוגבלות שלו. בעוד כל אדם עיוור משתוקק להתנהל באופן עצמאי, ההתניידות בתחבורה הציבורית בישראל אינה מאפשרת זאת, והופכת למאבק יומיומי בשגרת חייהם. לכך מתווסף חוסר ייצוג במוסדות רשמיים של המדינה, כמו בית משפט או עירייה, שימוש לקוי בכתב בריל - וזו רק רשימה חלקית.
התמודדויות היומיום הן כאין וכאפס לעומת הקשיים שמוערמים עליהם מאיתנו כחברה. למדנו להושיט יד ולעזור לעיוור שזקוק לכך, לקום עבורו באוטובוס או לפנות לו את הדרך, אבל שכחנו דבר אחד חשוב - אנשים עיוורים הם קודם כל אנשים, חושבים ומרגישים. הבשילה העת שנפקח את עינינו ואת לבנו לרווחה, ונתייחס אליהם כאחד האדם. ברגע שנצליח לייצר שינוי מחשבתי כלפי האחר, ייעשה שינוי בחברה כולה.
התרעות פיקוד העורף