קנס ירתיע לקוחות זנות, כי כשזה כואב בכיס התודעה משתנה. פגשתי את שרת המשפטים בהוסטל של "סלעית" לפני כשנה והסברתי לה שאי אפשר להשקיע בשיקום של נשים כמוני בלי לטפל בקצה השני של התופעה, בלקוחות. סיפרתי לשרה שקד על קליינט שהיה אוסף אותי ברכב מהתחנה המרכזית, כשבמושב האחורי שני ילדים קטנים ישנים. הוא הודה שרק אחרי שהוא מרדים אותם באוטו, הוא יכול לבוא, כי זה מה שהוא אומר לאשתו.

הוא הוריד את משענת המושב הקדמי ועשה בי את זממו כשהילדים שלו לנגד העיניים שלי ואני רק מתפללת שלא יתעוררו. הסברתי לשרה שקד שאם היא תטפל בו, זה ירתיע אותו מלהגיע אלי או אל בחורה אחרת.

אני בוגרת תוכנית השיקום ונקייה כבר שבע שנים מזנות רחוב ומסמים. היו לי אינספור ניסיונות לצאת מהמעגל ההרסני הזה, אבל התביישתי לספר. לקח לי שנים לדבר על מה שבאמת עבר עלי. מאוד פחדתי שיאשימו אותי. אין אף ילדה שתשאל אותה מה תרצה להיות כשתהיה גדולה ותגיד "זונה", אבל אני עברתי כילדה התעללות מינית קשה וממושכת מצד אבא שלי, שאמר לי כל השנים "את זונה, את אפס, ממך לא ייצא שום דבר" - והנבואה הגשימה את עצמה.



לאט לאט למדתי להתנתק מהגוף שלי והרגשתי שמה שקורה לי כאילו קורה למישהו אחר. למדתי בבית שכשמשתמשים בגוף שלי אני מקבלת כסף ומתנות, ותמיד הייתי בטוחה שזה מה שאני יודעת לעשות. כל לקוח שהיה בא אלי היה פותח לי את הצלקת מחדש.

למה תמיד צריך להאשים אותנו ולראות בנו את שולי החברה שצריך לעצור ולסגור? כשלקוח משלם לי אקסטרה כדי להרביץ לי, לקשור אותי ולעשות עלי את צרכיו, כי הוא לא יכול לעשות את זה עם אשתו, זה בסדר? את אשתו הוא צריך לכבד, אבל מה לגבי? אני הזונה הלא מלומדת, הדפוקה שצריך לרדוף? ואותו לא? למה?

בטיפול ב"סלעית" החדירו לי לראש שאני יכולה להאמין בעצמי, אבל אני סירבתי להאמין שאני יודעת לעשות משהו חוץ מלפתוח רגליים. היום אני כבר חמש שנים עובדת בעבודה רגילה עם משכורת מכובדת ומגדלת את הילד שלי. זונות שנמצאות בתהום היום יתנגדו לחוק החדש, כי הן במקום שבו אני הייתי. אבל אם הלקוחות יימנעו מלהגיע, אולי נוכל למשוך גם אותן אל האור.

הדס השתקמה מזנות רחוב במסגרת תוכנית "סלעית" של משרד הרווחה ועיריית תל אביב.

הביא לפרסום: יובל בגנו