חסרונו של מישהו בשורה הראשונה של הניצבים למרגלות הבמה בהפגנת המחאה של המגזר הערבי היה בולט במיוחד. זה שלא היה - היה טיפוס רזה, שיבה זרקה בבלוריתו וזקנו, וקרוב לוודאי שהיה מגיע עם טי־שירט שעליה מרוחה המילה “שלום”. 94 שנותיו לא ניכרות בפניו ובדבריו שאנפוף טבטוני רך מלווה אותן, בניגוד גמור לחספוס החצצי של ילידי הארץ. הוא היה ניצב שם, נשען על הגדר המפרידה בין הקהל הצובא על הבמה, ואומר לעצמו “כולם היו בני”, כולל הממזרים שבהם שלא ידעו שהם כאלה. 

אורי אבנרי הוא העיתונאי שחי את התקשורת בישראל מאז הקמת המדינה כפוליטיקאי ואידיאולוג. אפילו שהיה מקצוען לעילא, העיתונות לגביו לא הייתה מקצוע, היא הייתה כלי. האיש השפיע על דורות של עיתונאים ועורכים, הערכותיו המדיניות הפוליטיות והחברתיות הוכחו כצודקות פעם אחר פעם, הוא נלחם בשחיתות הממסדית עוד לפני שהייתה “תקשורת” ולפני שהפכה נורמה והעדיף מוסר ומוסר לחימה על פני ניצחונות מפוארים והישגים טריטוריאליים. ועוד ועוד כפי שיסופר בהרחבה בכל נקרולוג מזדמן. אבנרי הוא גם האיש שלא זכה מעולם בפרס ישראל בתקשורת, מה שאומר הכל גם עליו, גם על התקשורת וגם על החברה הישראלית. 
 

בכל מקום שעיתונאי ישראלי סבור שהוא־הוא זה שגילה את אמריקה או אירופה, או חשף, כתב ופרשן שחיתות או כל עניין לאומי עקרוני, אבנרי היה שם לפניו. מהדתה עד שחיתות, מהסדר מדיני כזה או אחר, מזיהוי מדינאות אפרטהייד פשיסטית למחצה או לרביע – זה היה אבנרי שהרים את הכפפה, שהמוסר הפשוט השליך לפניו. 
 



רוב חייו הוא היה מוקצה מחמת בושה של המחנה שלפניו הלך, בדרך כלל לבדו, וככזה הוא אחד הבודדים שיכול לשיר כל הדרך אל הקבר I Did It My Way. אני מניח שכולם יהללו את הגאוניות השיווקית שלו בכך שבצד המלחמות הפוליטיות, זרע בעמודיו רכילות וציצים. אחלה תרגיל שיווקי בימים שבהם המין בהקשר הציבורי היה במסגרת נוקשה של מוסכמות פוריטניות, או סערת נפשות פיוטית, או טאבו שבין סקנדל לפסטיבל של מספרי סיפורי זימה מרומזים עד להתפקע מצחוק. למעשה שני אלה, סקס ורכילות, היו עבור אבנרי חלק מתפיסת עולם. סקס הוא לא רק מוכר, הוא גם לגיטימי לדיון ציבורי, ולרכילות יש אפקט מטהר של שקיפות, גם אישית וגם פוליטית. 
 

אני מניח שבפתח גן העדן של רודפי הצדק חסרי המנוח וחסרי הסיכוי, ימתין לו אלוהים בכבודו ובעצמו. ברוך הבא מן העולם הזה לעולם הבא, יאמר אלוהים. אני לא מאמין לך, יחזיר אבנרי, ואם אתה קיים - אתה אשם בכל הרע שבעולם. 
 

אי שם בשנות ה־80 ערכתי את “מוניטין”. נחום ברנע היה עורך “כותרת ראשית”, ואבנרי ערך את "העולם הזה”. אחרי כמה רבעונים בעייתיים רחרחתי קצת מה קורה אצל השכנים וגיליתי ששלושתנו, מגזינים שבויים וחודשיים, בצרות סופניות. צלצלתי לאבנרי ואמרתי: “אולי נלך ביחד”. שום דבר מעבר לזה, כי חששתי שהרעיון יטורפד מיד בשאלה מי יהיה העורך הראשי. אבנרי היה משועשע ומנומס. "בעלי הבית שלך ושל ברנע לא יסכימו", אמר, "ובייחוד לא יסכימו הבעלים של 'העולם הזה'”.