בעלי ואני עובדים שנינו, אבל משתכרים בדוחק. אני מרוויחה שכר מינימום. בחופש הגדול הזה לא הלכנו עם הילדים לשום מקום שהיה כרוך בעלות כספית אלא רק לאירועים ומופעים חינמיים. אמרתי לילדים שלי בדמעות שאני מוכנה למכור איברים מהגוף שלי למענם, כשהם ביקשו ממני לרשום צ'ק לבית הספר ונאלצתי להסביר להם את מצב החובה שלנו בחשבון בנק שלא מאפשר לנו את זה. אמרתי להם שחשוב לי יותר ששנינו נישאר איתם בבית, מאשר שאחד מאיתנו ימצא את עצמו בכלא.
אי אפשר להסתיר דברים כאלה מהילדים. אחד מהם מתמודד עם קשיים רגשיים והתנהגותיים שמחייבים טיפול, וזה עולה לנו הרבה מאד כסף שאין לנו להשקיע בילדים האחרים. מילא שאין לנו כסף לבילוי בחופשה, אבל אין לנו אפילו לקניות של כלי כתיבה חדשים ובגדים לקראת שנת הלימודים. לצערי הרב, לפעמים גם לארוחת עשר אין לי ממש עם מה לשלוח אותם. פעם הייתה אפשרות רבה יותר לקנות ספרי לימוד יד שנייה. היום, עם התחלופה של הספרים, כמעט ואין אפשרות כזאת.
כמדי שנה, גם בסוף הקיץ הזה אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים לעשות את המקסימום עם מעט המשאבים שיש לנו. אם הילקוט של הילדה שלי קצת קרוע, אז אני אכבס אותו כדי שלפחות יהיה לו ריח טוב. זה המקסימום שאני יכולה לעשות. לאנשים שמכירים אותנו אין מושג עם אלו קשיים אנחנו מתמודדים. אנחנו משתדלים לשמור על מצב רוח טוב בבית, אבל מה שהכי עצוב לי זה שהילדים מרגישים את הקושי ושהוא ניכר עליהם בבית הספר. ילדים יכולים להיות אכזריים, וכשאין להורה אפשרות לדאוג לילד לבגד, לנעליים או לילקוט חדש, זה פוגע בילדים ומורגש עליהם. אני רואה את זה עליהם, גם אם הם לא מספרים לי. זה משפיע על החשק שלהם ללמוד ועל מצב הרוח שלהם. אני נאבקת שלפחות את חומרי הלימוד יהיה להם, אבל כשאפילו לשלוח ילד עם יותר מפרוסת לחם כבר נהיה קשה, זה קורע אותי מבפנים.
הכותבת היא אם לילדים המסתייעת על ידי עמותת "חסדי נעמי"
הביא לדפוס: יובל בגנו