חלפו כחמישה חודשים מאז חשף ראש ממשלת ישראל את המבצע לגניבת הארכיון הגרעיני האיראני, מהלך שהיווה נדבך חשוב בנסיגה האמריקאית מהסכם הגרעין של חמש המעצמות עם איראן. בתקופה שחלפה מאז, התחדד המתח בין אירופה לארה"ב, ובנוסף למחלוקות אחרות (דוגמת האיום האמריקאי להפסיק לתמוך בנאט"ו) ממשיכים האירופים לטעון כי הסכם הגרעין תקף, ושהם ימשיכו לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי איראן. לאחרונה אף העבירו האירופים חוק לפיצוי חברות אירופיות שימשיכו לקיים קשרים עם איראן ויינזקו מכך בגלל הסנקציות האמריקאיות, והקצו מענק של 18 מיליארד יורו לאיראן.
בעוד מנהיגי אירופה ממשיכים לחפש דרכים לממש את ההסכם, ארה"ב מפעילה לחץ על טהרן הן באמצעים מדיניים והן באמצעות חידוש הסנקציות. בתחילת אוגוסט הוטלו סנקציות על מגזרי הרכב והתעופה האיראניים ועל מסחר בזהב ובמתכות יקרות. סנקציות נוספות חמורות - שבמוקד שלהן יהיו הנפט והדלק - צפויות להיות מוטלות בנובמבר.
למותר לציין כי בהיבט הכלכלי, מהלכיהם של האירופים הינם כמעט בבחינת כוסות רוח למת. הסקטור העסקי באירופה ייאלץ ליישר קו עם וושינגטון ולצמצם משמעותית את עסקיו עם איראן (בריטיש אירווייז, למשל, כבר הודיעה על הפסקת טיסותיה למדינה). עם כל הכבוד לשוק האיראני, מרבית עסקיהם מתנהלים מול חברות אמריקאיות. אך למרות זאת, אין לזלזל בעובדה שהאירופים ממשיכים לשמר ערוצי הידברות פתוחים מול איראן. בכך למעשה נשמר ערוץ לחידוש השיח המדיני מול טהרן, לכשיוחלט על כך, בניסיון לשפר את ההסכם.
ברקע מתרחש תהליך שלכאורה אינו במרכז העניין של ישראל, והוא השיחות בין ארה"ב לקוריאה הצפונית לפירוקה של האחרונה מנשק גרעיני. אחרי פסגת סינגפור המתוקשרת וההיסטורית בין טראמפ לקים ג'ונג־און, שבה הושגו הבנות בסיסיות, ניצבים הצדדים בפני הקשיים הפרקטיים, והשיחות מדשדשות. לכאורה אין קשר בין שני התהליכים, אך למעשה גם בטהרן וגם בפיונגיאנג ממתינים לראות מה יעלה בגורל השיחות של הצד השני. הישג אמריקאי מול קוריאה הצפונית ישפיע משמעותית על המוכנות האיראנית לחזור למו"מ ולשנות את ההסכם, ולהפך.
בינתיים נשאלת השאלה - מה תעשה איראן? מהן האופציות העומדות בפניה ובאיזה כיוון תבחר? בהיבט הפומבי, הדוברים האיראנים חוזרים ומדגישים את מדיניות "העמידה האיתנה", וכי העם האיראני יעמוד באתגרים הכלכליים. אך השאלה היא מה באמת קורה ברחבי המדינה. מה מצב האזרח הקטן? מה עושה איראן בחשאי בהיבטים הצבאיים, בדגש על פעילות גרעינית? וכיצד תשפיע הסוגיה על מעורבותה בטרור?
התזמון של הביקורים המתוקשרים של שר ההגנה ושר החוץ האיראנים בסוריה בימים האחרונים אינו מקרי. הפרסומים על אודות מטוס איראני חדש וטילים חדשים, כמו גם חתימה על הסכם שיתוף פעולה צבאי, מעורבות הצבא האיראני בשיקום צבא סוריה ובפעילות "היום שאחרי" מלחמת האזרחים - כולם קשורים למהלכים הבינלאומיים לדחיקת רגליה של טהרן מהמרחב.
גם נאומו האחרון של נסראללה מנהיג חיזבאללה תוכנן בקפידה, והמסרים בדבר מוכנותם הנמוכה של צה"ל ושל החברה הישראלית לא הועברו בחלל ריק. אלו מצביעים על התכווננות המערכת ל"יום שאחרי", אך גם ללחץ גובר בטהרן ובביירות, ולניסיון לעצב את המרחב וליצור מרחבי פעולה נגדיים ללחץ האמריקאי והישראלי. בהקשר זה צריך גם לפרש את התפאורה ואת ההצהרה של ראש ממשלת ישראל בטקס קריאת קריית המחקר הגרעיני בדימונה על שמו של שמעון פרס, ואת התבטאויותיהם של שר הביטחון ליברמן ושל בכירי צה"ל בדבר הפעילות נגד איראן בסוריה.
בגבולות ההסכם
בהיבט הכלכלי, הנתונים המגיעים מאיראן אינם מעודדים מבחינת המשטר. שר הכלכלה מסעוד קרבסיאן הודח מתפקידו, בהמשך להדחת שר העבודה ונגיד הבנק המרכזי. על רקע הצניחה החדה בערך המטבע לכ־128 אלף ריאל לדולר (43 אלף ריאל לדולר לפני כמה חודשים), הפרסומים על מצוקה כלכלית, בעיות באספקת המים ועוד הולכים וגוברים. אם כי אני עדיין מתקשה לקבל את ההערכות שלפיהן סופו של המשטר האיראני קרוב.
מבחינת פרויקט הגרעין, לפי שעה, אין אינדיקציות כי איראן פרצה את גבולות ההסכם, ונראה כי טהרן עדיין מנסה למנף את האינטרסים המשותפים עם אירופה. אך אין ספק כי במקביל רועננה התוכנית ל"פריצה קדימה" והמוכנות לחידוש מהיר של נדבכים שונים בתוכנית שופרה מאוד. במקביל, מאמץ הפיתוח של טילי קרקע־קרקע וההתבססות בתימן ובסוריה נמשכים במלוא המרץ. אך כל עוד אירופה לצדם, נראה כי טהרן תנסה למצות את המרב מהמצב הנוכחי, בעוד היא ממתינה לבחירות האמצע בארה"ב בנובמבר הקרוב, כדי לראות כיצד ישפיעו על מעמדו של טראמפ מבית.
הבשורות הטובות מבחינת ישראל הן ש"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". לראשונה זה זמן רב ישראל לא צריכה להיות בחזית הפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית (ולכן כדאי לצמצם קצת את ההצהרות הפומביות בנושא). היא יכולה להשאיר את המגרש לארה"ב ולהתמקד במערכה החשובה של צמצום הנוכחות והפעילות האיראנית בסוריה.
שנית, נראה כי בניגוד למה שנטען נגדו, לא מדובר בגחמה חד־פעמית של טראמפ, וכי לאמריקאים ישנה תוכנית למערכה כוללת נגד פרויקט הגרעין ונגד ההתעצמות האיראנית במרחב. במרכזה נמצא מסמך 12 הנקודות של שר החוץ מייק פומפאו, שעיקרן: הפסקת פיתוח וייצור טילים, הפסקת העשרת האורניום (כולל זו שאושרה בהסכם), מתן כניסה בלתי מוגבלת לפקחים, הוצאת הכוחות האיראניים מסוריה, הפסקת התמיכה בחיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים נוספים, הפסקת התמיכה בחות'ים ושחרור אזרחי ארה"ב הכלואים.
בינתיים, על ארגוני המודיעין בישראל ובארה"ב להעמיק את המעקב אחר הנדבכים השונים בתוכנית הגרעין האיראנית, לחפש ניסיונות הסתרה של חלק מהפעילויות, כולל מחוץ לאיראן, בדגש על תיאום בין איראן וקוריאה הצפונית, ולהגביר את המעקב אחר הפעילות השיעית הגלויה והסמויה במרחב סוריה ולבנון, כמו גם על המצב הכלכלי והפנימי באיראן.
קשה לדעת כיצד ייראה העתיד מול איראן, וברור כי השפעת הסנקציות מצטברת ודרוש לה זמן. אך אין ספק כי לראשונה זה תקופה ארוכה, לפנינו שעת כושר להחליש את כוחה והשפעתה של איראן באזור, כמו גם את פעילותה בתחומי הגרעין והטק"ק.
# # #
בעניין אחר, חשוב לא פחות: אחת לכמה שבועות אנחנו עדים לוויכוחים בין שרים בממשלה לגבי סוגיות ביטחוניות. אנחנו שומעים יותר ויותר את האמירה "שיתעסק בענייני משרדו". אינני נכנס לזווית הפוליטית של הסוגיה ולשאיפות האישיות של כל אחד מהשרים, אך חשוב לזכור כי על כל אחד משרי הקבינט מוטלת אחריות ביטחונית (וחוקית) כבדה - הם אלו שמאשרים מבצעים, והם אלו ששולחים אותנו למלחמה. לכן עליהם להיות מעודכנים, ועליהם להביע את דעתם.
ישבתי עשרות שעות בדיונים ביטחוניים בקבינט, ולא פעם היו אלו השרים האחרים, ה"לא ביטחוניים", ששאלו את השאלות הטובות והקשות, שחייבו אותנו לחשב מסלול מחדש.
הכותב כיהן כקצין מודיעין ראשי וכיום סמנכ"ל למודיעין וסייבר בקבוצת שדמה
[email protected]