"למה לא התקשרתם לאשתי": איך הגיבו האבות לטלפון מהגן של הילד?

זה קרה באחת המסיבות שנערכו בגן עירוני בירושלים אצל הגננת נילי. 30 ילדי הגן, פעוטות בני חמש, התאספו עם הוריהם, בעיקר אמהות. בתום המסיבה העליזה ניגשה אל קבוצת אמהות. “את אמא שלו?” שאלה אחת מהן והצביעה על המתולתל הממושקף. “כן”, עניתי. “מעניין”, הפטירה. “חשבנו עד עכשיו שהוא יתום”, אמרה. “או שאבא שלו הוא חד־הורי”, הוסיפה אחרת. אחר כך סיפקה הסבר, בניסיון לרכך את המהלומה: “פשוט אבא שלו הוא היחיד שמביא ולוקח אותו. הוא זה שמגיע עם הילד לטיולים ופעילויות, והוא גם זה שמופיע ברשימת הקשר של הגן”.

המחשבה הזאת מתיישבת היטב עם “הלו אבא”, פרויקט שיזמה יו”ר תנועת נעמת, גליה וולוך, בשיתוף רשת המעונות של התנועה, שמטרתו להתמודד עם התופעה שבמסגרתה הנטל ההורי נופל בהכרח על כתפי האישה. הפרויקט החדש החל לפעול לפני כחודשיים בפיילוט ובו 900 אבות מיבנה, אשדוד וקריית מלאכי, וכעת מתרחב למעונות נעמת בכל הארץ. במסגרתו הונחו מנהלות המעונות של נעמת להתקשר ראשית לאב המשפחה כאשר ישנה בעיה הקשורה בילדים ולתעד בכתב את התגובות. מהמיטב: “מה, אין לכם את הטלפון של אשתי?, “קרה לה משהו שאת מתקשרת אלי?”, “היא חולה? תתקשרי לאמא שלה. היא תגיד לך מה לעשות”, “חסרים בגדים להחלפה? מה, אשתי לא שמה בתיק?”, “עכשיו אני בעבודה. תתקשרי לאמא שלה בבקשה”, “אני מבין שחסרה מטרנה. אשתי שכחה. מה אני אשם? תתקשרו אליה”.

לפי סקר אינטרנטי שערכה נעמת באמצעות מכון המחקר Ci - מחקרי שוק, בקרב 505 גברים נשואים, הורים לילדים בני 3־6, עולה כי רוב הגברים משתתפים באיסוף ילדיהם בתדירות כלשהי (68%), אולם רק 14% אוספים את הילדים בתדירות גבוהה. מרבית האוספים (64%) אוספים בתדירות נמוכה של 1־2 פעמים בשבוע. בקרב הגברים הצעירים (גילאי 25־29), שיעור המשתתפים באיסוף נמוך הרבה יותר ועומד על 55% בלבד. שיעור נמוך של אוספים (61%) קיים גם בקרב המשתכרים מתחת לממוצע. 72% מהגברים מעדיפים לאסוף את הילדים פעמים רבות יותר, אולם מרבית הנכונות היא בקרב גברים שלא אוספים את הילדים כלל כיום (85%), לעומת 66% בקרב הגברים שאוספים כיום את ילדיהם בתדירות כלשהי. מרבית הגברים (63%) מעריכים שהמעסיק לא יסכים שהם יצאו פעמים רבות יותר מוקדם כדי לאסוף את הילדים וישלימו את שעות העבודה. רוב הגברים (67%) מעריכים שמעסיקים יגלו הבנה רבה יותר כלפי נשים.

וולוך מספרת שהרעיון נולד בראשה בזמן פגישה עם אב צעיר. “אשתו צלצלה אליו, כדי להודיע שצלצלו מהגן של הילד ואמרו לה שהילד חולה וצריך לבוא לקחת אותו, אז שייסע לאסוף אותו מהגן, כי היא לא יכולה לצאת”, היא מספרת. “כשהוא סגר את הטלפון הוא מלמל: ‘אני לא מבין למה תמיד הן מתקשרות רק אליה’. מיד עם תום הפגישה החלטתי: יוצאים לפיילוט. חיפשתי באופן בהול איפה מתקיימת ישיבת המנהלות הקרובה ביותר וטסתי לשם. כשהגעתי, פתחתי בשאלה: ‘תגידו, כשילד או ילדה חולים במעון, למי אתן מצלצלות?’ וכולן ענו במקהלה: ‘לאמא!’ שאלתי: ‘למה? אתן לא מקבלות גם את מספרי הטלפון של האבות?’ והן ענו שבהחלט מקבלות, ועדיין מצלצלות קודם כל לאמא, ורק אם לא עונה לאחר פעמיים או שלוש, הן מחייגות לאבא. מכאן הבנתי שהפילוט יתחיל באופן מיידי והוצאתי שתי הנחיות: האחת – מהיום מתקשרים תחילה לאבות, השנייה – יחולקו יומנים מיוחדים שבהם יתועדו תגובות האבות”.

המנהלות נרתמו מיד. “הן התפלאו איך לא חשבנו על זה קודם”, אומרת וולוך. “אנחנו מתכוונים לצאת עם ‘הלו אבא’ בקריאה למשרד החינוך להנחיל את זה בכל מוסדות החינוך שלהם. מדברים כל הזמן על מהפכה פמיניסטית, וזו מהפכה שבאפס עלות, עם היכולת שיש לכולנו, של שינוי דפוסי מחשבה בקרב מחנכות, מנהלות, מורות, גננות, הורים וילדים – תביא לשינוי. בכך אנחנו מתניעים שינוי חברתי הלכה למעשה בצעדים קטנים, אבל נחושים”.

כמה קטנים הצעדים? קטנים מאוד. “פערי השכר בין גברים לנשים, שעומדים כיום על כ־32%, לא הצטמצמו משמעותית במרוצת השנים”, מעידה וולוך. “בקרוב נצא עם קורסים בנושא מגדר ושוויון בין המינים עבור מחנכות המעונות מתוך הבנה שכדי להביא לשוויון מגדרי, צריך להתחיל בגילים הכי צעירים. המטרה היא לכוון את הילדים שבפינת המשחקים הרופא לא חייב להיות בן והבת חולה, אלא גם להפך, ושזה בסדר שבנים משחקים בבובות או בערכת המטבח, ולבנות מותר לשחק גם בטרקטור ובמשאית, והצבעים הם לא דיכוטומיים של ורוד לבנות ותכלת לבנים. אין לזה סוף”.

מה השלב הבא?

“השלב הבא שאני חולמת עליו זה קבוצות הוואטסאפ להורים. הרי תמיד רק האמהות בפנים”.

ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית חינוכית, קלינית והתפתחותית, מזכירה שכשילדים מספרים זיכרונות ילדות, הם לעתים קרובות מספרים על מחלה או אירוע של פציעה שקרה להם ועל מי שטיפל בהם ובאיזה אופן. "נוצר מצב שחולי של ילד הוא התמחות של אמהות בלבד. ברור שכל הורה יכול לעזור לילד להתמודד עם חולי בדרך אחרת, ושתי הדרכים חשובות לילד. גם אצל משפחות גרושות רואים לעתים קרובות שילד חולה נשאר אצל האם ולא עובר לאב או אפילו מועבר לאם, ה'מומחית' בנושא. אי שוויון חוקי בין אמא שיש לה זכות חוקית להישאר עם ילד חולה לבין האב- יוצר מתח בין ההורים, כאשר אמהות מרגישות שיש גיבוי חוקי לכך שהן אילו שחייבות להיעדר מהעבודה".

"לעשות את הסוויץ"

רוני ראם, מנהלת מעון ביאליק של נעמת באשדוד זה 15 שנה ומופקדת על צוות המונה 20 מטפלות ועל כ־100 ילדים עד גיל 3, מספרת שכאשר הופנתה אליה השאלה למי אתן מתקשרות קודם, הייתה הראשונה להגיב. “אמרתי: ‘מטבע הדברים מתקשרים לאמא קודם’”, היא מספרת. “אני זוכרת שפתחתי עיני עגל, כי פתאום נפל לי האסימון, שכמה שאני בעד שוויון, גם אני חוטאת, ואפילו בהכרה. אולי מתוך תפיסה שהנשים יותר רגישות למה שאני אספר להן. מיד הרמתי את הכפפה. למחרת הגעתי לגן ואמרתי שאנחנו נהיה חלק מהפיילוט ושאלתי מי מעוניינת להשתתף בו, וכולן התגייסו פה אחד. בתחילה הרימו גבה כי הן לא רגילות לזה, אבל במחשבה שנייה, היות שבמעון שלנו יש אבות מאוד מעורבים, אהבו את הרעיון. הסברתי שמבחינתי אני שגיתי ביג טיים, ונכון שעל פניו כשהאמא לא הייתה זמינה התקשרנו לאבא, אבל בואו נשנה את הסדר ונתקשר קודם לאבא. הנחיתי שגם אם התגובות יהיו צפויות, אנחנו נענה בפשטות: אנחנו מתקשרות פעם לאמא ופעם לאבא. וזהו. צריך לעשות את הסוויץ’”.

את מזהה שינוי בגישה בשנים שאת מנהלת מעון?

”בשנים האחרונות ישנה מגמה של יותר מעורבות של אבות. יש לי כמה וכמה אבות ששוכחים דברים בתיק ולא יזכרו שחסרים טיטולים וצריך השלמות, אבל עדיין הם אלה שמביאים את הילדים ומחזירים אותם, מבקשים לשמוע איך היה להם, מחליפים מילה עם המחנכת, לא מעט עוצרים במשרד שלי למילה טובה והתייעצויות לא מעטות. למרות זאת, אני זוכרת תגובה אחת במיוחד: ‘אשתי תקצר לך תהליכים. תתקשרי אליה’. זאת אומרת, האבא לא ידע באמת לתת פתרון”.

גם חברתה ענת כרמי, מנהלת מעון “הזמיר” של נעמת ביבנה, המונה 82 ילדים ו־13 מטפלות, נרתמה מיד לרעיון. המטפלות, היא אומרת, אהבו את הרעיון אף ש”היו כאלה שחששו מהאינטראקציה עם אבות שהם מעט יותר קשוחים, אבל היו נחושות לקחת חלק. מרגע שהתחלנו, התחלנו לתעד את כל התגובות. אני ביצעתי את השיחה הראשונה, כשהתנענו את הפרויקט. התקשרתי לאחד האבות והודעתי שהילד לא מרגיש טוב ונראה שיש לו חום. האבא מיד הגיב: ‘באמת? מה אני עושה? התקשרת לאישה? היא לא ענתה?’ זו הייתה תגובה לחוצה וחסרת אונים כזאת. בסוף הוא אמר: ‘טוב, אני אדבר עם האישה, או שאני אבוא לקחת אותו’”.

איך האמהות הגיבו לשינוי?

“הייתה אמא שאחרי שהתקשרתי לבעלה ואמרתי לו שהילדה לא מרגישה טוב, היא באה יום למחרת וכעסה: ‘מה קרה שהתקשרתם לבעלי? אין לו זמן לדברים האלה. תתקשרו אלי’. הנשים עצמן לעתים לא נותנות גיבוי לדבר הזה. והתשובה שלי תמיד, וכך גם הנחיתי את המטפלות: הוא באותה מידה אבא של הילדה. אבל אותה אמא התעקשה ונתנה הוראה שהוא לא יודע שום דבר, ורק היא מטפלת בכל מה שקשור לילדה מהיום והלאה. גם אצלנו במעון, אחת המטפלות אמרה מראש, כשדיברנו על הפרויקט, שבעלה עובד ואין מה לעשות, ברגע שיצלצלו מהגן של בנה - רק היא אשת קשר רלוונטית”.

וולוך מייחסת את חוסר ההתלהבות שנרשמה אצל חלק מהאמהות לחשש שהן מאבדות שליטה על המצב הקיים: “גם לנו, האמהות, עם כל הרצון לשוויון, לעתים קשה לשחרר. גם אנחנו צריכות לעבור תהליך. עם זאת, חשוב לציין שכאשר האבות שמעו על הפרויקט, וכן ככל שעבר הזמן, הם דיווחו שהם מבסוטים, כך שאני מרגישה ומאמינה שאבות כן רוצים להיות יותר שותפים בגידול הילדים מאשר בעבר, וזה שינוי חברתי גדול”.

“בדעת מיעוט"

העדות של בנצי (38), אבא של לינוי בת השנה וחצי ואחד האבות שלקחו חלק בפיילוט, רק מחדדת את מה שידעו נשות נעמת. “התקשרו לפני כמה חודשים מהגן, ובאותו יום היו לי דברים דחופים בעבודה, אז אמרתי למטפלת שתתקשר לאמא”, הוא מספר. “אני מודע לכך שבכל הפעמים הקודמות התקשרו לאשתי כשהיה חסר משהו או כשרצו לדווח על משהו, ודווקא בפעם הזאת שהתקשרו אלי - שאלו למה הבת שלי לא הגיעה לגן ובאמת לא הייתה לי תשובה. באותו יום אשתי הייתה אמורה להביא אותה לגן. אני הלכתי לעבודה מוקדם בבוקר, עוד כשאשתי והילדה ישנו, אז הייתי בטוח שהכל בסדר. מאוחר יותר, רק אחרי שאשתי התעוררה, היא הודיעה שהן פשוט נשארו בבית היות שהילדה חולה, אבל המטפלת הקדימה אותה. היום אני יכול להגיד בבירור שזה לא משהו שיקרה שוב, וגם זה שעד הפעם ההיא לא התקשרו אלי - זה היה מוזר”.

דורון, אבא של רונה בת השנתיים ואיש קבע, מייצג דעת מיעוט. “ברור שאין בעיה להתקשר אלי בכל נושא, ואני תמיד אתעניין, אבל עדיין אשתי תגיע מהר יותר בגלל המיקום הגיאוגרפי של מקום עבודתי", הוא אומר. "אני חושב שזה דבר מאוד אינדיבידואלי לכל משפחה. עבורנו זה מעולה, כי אנחנו באמת שותפים, אבל אני מכיר הרבה משפחות שבהן זה לא ככה, וילדים הם עניינה הבלעדי של האמא. לי זה כיף ונחמד, ולאחרים זו סתם טרדה”.

כמוהו גם עידו מאשדוד, עובד סוציאלי הנשוי לעורכת דין ומגדל שני ילדים בני שנתיים וחצי ושלוש וחצי. “מבחינת ההגעה לגן בהתראה קצרה, אני דווקא הייתי יותר זמין מאשתי במשך השנים”, הוא מספר. “היום אנחנו פחות או יותר שווי ערך בעניין הזה. שנינו מגויסים. אמרו לנו שעירוב האבות הוא שינוי של תפיסה. הבהרתי למנהלת של המעון שאני מאוד מחובר להורות שלי, ובעידן הזה יש זוג הורים שמעורב בגידול הילדים ולא אחד. כשיש לך ילד, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלכל הפחות תגיע כשקורה משהו, ואני לא מבין את האבות שמגיבים בפליאה כשמתקשרים אליהם. זה נראה לי תמוה. קומם אותי לשמוע שאני בדעת מיעוט”.