השעבוד למשכנתה או לשכר הדירה שרק מוסיף לעלות, תשלומי החשמל והארנונה, הרצון למרחבים אמיתיים, החיבור לטבע - כל אלו גרמו ללא מעט אנשים לחפש צורת חיים אלטרנטיבית.
כלומר אלטרנטיבית עבורנו, אנשי הדירות, הבתים הפרטיים והבניינים, בעוד עבורם מדובר בבית של ממש.
"פעם גרתי בדירה בחיפה, והרכב היה לטיולים", מספר יונתן בן עמי, 34, שחי בתוך הוואן שלו ונודד בו ברחבי הארץ כבר 14 שנים. "עם הזמן גיליתי שזה יותר נוח, שאני פחות ופחות משתמש בדירה ושאין לי סיבה להחזיק אותה. ב־2006, כשיצא האינטרנט הסלולרי, הבנתי שזה הרבה יותר פשוט".
בן עמי, שעבד בעברו כקבלן שיפוצים, הוא כיום הבעלים של חבר Valuations, המספקת שירותי מחקר לעסקים, הערכות שווי ושיווק. הוא מעסיק כמה עובדים, ובמקום לשבת בחדרי ישיבות ולהתרועע עם מנכ"לים, הוא מנהל את העסק מהוואן שלו. "אני לא מאמין בנדל"ן", אומר בן עמי. "אני לא חי בוואן מתוך מצוקה כלכלית. אני מכיר אנשים שהשקיעו בנדל"ן ושיפצו את הדירות בהרבה כסף ולא החזירו את ההשקעה באמצעות שכר הדירה שקיבלו. יש אנשים שמומחים להערכת נדל"ן וסביר להניח שזה אפשרי, אבל אני לא מאמין בזה".
.
בן עמי לא לבד. גם בני משפחת נא־אור - האב משה, 39, האם מיטל, 37, וחמשת ילדיהם - לא מבינים מה חריג בצורת המגורים שלהם. השבעה גרים ביורט, אוהל מונגולי, המחובר לקרוואן ביישוב רותם, יישוב אקולוגי דתי־חילוני בבקעת הירדן. אלא שהבית שלהם אינו יוצא דופן ביישוב. "עוד לא הגיע לכאן האדם שבנה דירה רגילה, כמו שאומרים", אומר משה. ברותם גרות כיום 33 משפחות, ששמות בראש סדר העדיפויות את דרך החיים האקולוגית ואת החיבור בין אורח חיים דתי לאורח חיים חילוני.
לפני שהגיעו ליישוב רותם גרו בני משפחת נא־אור, בין היתר, ביישוב אורנית ואף בניו זילנד במסגרת שליחות. "אני הייתי עוזר הרב, ומיטל עסקה בחינוך בקהילה", מספר משה נא־אור. תחילה חיו בני המשפחה בקרוואן, ולאחר זמן מה הבינו שהם זקוקים לחלל נוסף והרחיבו את שטח הבית שלהם באמצעות יורט.
במסגרת החזון של זמירי, חברי הקהילה יגדלו את האוכל שלהם בעצמם, יערכו מעגלי הקשבה ותמיכה ואולי אפילו יחזיקו במטבע מקומי. ולמרות הכל, לטענתו, המטרה היא לא להתנתק מהחברה. "הכל במידת הניתוק הנכונה", הוא אומר. "אולי במטבע הזה נחליף בינינו דברים, שעות שמירה על הילדים, סל ירקות. אנחנו רוצים ליצור קהילה שיכולה לחיות בסביבה מעגלית שנהנית מהמשאבים של הטבע, שומרת עליהם ומטפחת אותם".
גם בני הזוג פרל - דני, 63, ורונית, 60 – ממושב מזור שליד פתח תקווה, בחרו בקרוואן כחלק משגרת חייהם. השניים גרים בקרוואן בחצר ביתם, בעוד את הבית בשטחם הם דווקא משכירים. "בשנות ה־80 טיילנו באמריקה, ובין היתר היינו בחניונים של קרוואנים, זה נפוץ מאוד שם", מספר דני פרל, מדריך טיולים ושדאות שטח במקצועו. "היינו אז זוג צעיר ופגשנו זוג מבוגרים. הם סיפרו שהם מכרו את הבית ושהם מטיילים. אחר כך פגשנו עוד זוג כזה. כמו כולם שאלנו: מה עם הילדים? אמרו שהילדים כבר גדולים. אמרתי לרונית שכשנהיה גדולים, זה מה שאני רוצה לעשות. לפני שנתיים התחלנו לגלגל את הרעיון ופנינו ל'גאיה קראוונים' שבנו לנו קרוואן בהתאמה אישית, כזה שעונה על כל הצרכים שלנו. עלינו ברמה, לא ירדנו. הבית מושכר, הקרוואן בחצר, וכשאנחנו רוצים - אנחנו רותמים אותו לג'יפ ונוסעים לכל מיני פינות חמד ליומיים־שלושה. רונית מדריכת כושר ופילאטיס, אנחנו נמצאים כל הזמן בעשייה. אנחנו חיים את חיינו במזור ויוצאים למרחבים כשאנחנו רוצים. גדלנו על נושא של צניעות, על בן־גוריון שהיו לו את כל המנעמים, ובכל זאת אמר שהוא יכול לנהל את הכל מהצריף, מהשקט, לא בראוותנות. לצמצם, לתת מעצמך, זה אנחנו. במקרה שלנו היה רצון פשוט. היום כולם רוצים את הארמונות הנוצצים".
"אנחנו כל הזמן בתנועה, החיים מאוד מעניינים ומגוונים", מוסיפה מיכל. "אם זה להופיע בימי הולדת מפונפנים, ועד פעילות התנדבותית בחברה הישראלית. אתה פתוח בפני אנשים חדשים כל הזמן. אפילו דלת המשאית שקופה".
"את היית כועסת על משאית כזאת?" שואל רועי. "כשאתה בא לקהילה ומשתף ומזמין, למה שאנשים ירצו שתלך? אני מזמין להשתתף, לשחק, ללמוד. אנחנו אוהבים את החיבור לאנשים, ואם בכל זאת יש מישהו שזה מפריע לו, אנחנו זזים, אבל זה קרה פעמים בודדות. אם אתה משתף את הסביבה ונעים אליה, אין סיבה שיגידו לך ללכת".
התרעות פיקוד העורף