מי מאיתנו לא חווה זאת. בר אפלולי בתל אביב. צמידים לשתיית מסלולים. שתה כפי יכולתך. חיה כפי יכולתך. פלרטט כאוות נפשך. מבט מזוגג. מבט חושני. מבטים שנפגשים לאחר סקירה של כל מי שקיים ונמצא באותם שדות מוריקים של רווקות. הלילה עוד צעיר. כל כך צעיר, שאתה מרגיש כמו נער טיפש עשרה שזה עתה ביתק את בתוליו לראשונה. חצי חיוך. אתה מרים את הכוס גבוה באוויר. עושה סימן "לחיים" עם הבחורה החמודה ההיא שכבר סוקרת אותך מכף רגל ועד ראש. מזמין לה איזה צ'ייסר מפנק. כזה אתה, מפנק.



זהו, היא שלך הלילה



מתקרב. מתחילים בשיחת חולין כזאת פשוטה. יומיומית. יש לכם חברים משותפים. היא מצחיקה אותך. שם יד על כתפיה. בודק את מרחב המחיה שלך. שלה. שלכם. ממשיכים לפטפט. וואו. היא גם שנונה ולא פרייארית. איך אתה אוהב זאת. זה ממש מדליק אותך. התחלתם. יש פה ניצוץ. אפילו נזרקה איזה הערה שמאירה את חושיך על סקס. אין. היא בטוח שלך. עוד נגיעה. עוד חיוך. עוברת שעה. אתם כבר מתנשקים. זהו. היא כל כך שלך הלילה. כבר סימנת אותה. שינסה להתקרב איזה זכר אלפא לפורמונים שיש כאן באוויר.



אז זהו. שנמאס לה. נמאס לי. נשברו לי הביציות מהמשחקים הללו. אם התנשקתי איתך זה לא אומר שבא לי להעביר איתך את הלילה. סתם בא לי להרגיש את הלשון שלך בפה שלי, כשאני אפופת אדי אלכוהול. ותו לא. זה שהתפשטתי מולך מילולית, לא אומר בהכרח שבא לי להתפשט מולך פיזית. תפנים, תקבל ולך לענג את עצמך עם ימינך או עם שמאלך. או במקרים מסוימים- עם שתיהן. אני נשארת כאן עם בקבוק הערק אשכוליות שלי הפעם. שחרר.



 נעימות של מוצארט באוזן 



הכרתי את האמיץ ההוא בפייסבוק. עם יד על הלב אומר שזרקתי לו עצם. כזאת אני, זורקת עצמות, גם לאלה הבקיאים ברזי המטבח. כל כך שמחתי שהוא שיתף עימי פעולה בדיבור אינטימי ונוגע. הוא רק רצה שאקשיב לו על כוס יין, על מנת לבשל לי ארוחה. משא ומתן די פשוט, בהנחה שהייתי רעבה ואחרי אימון. חשבתי לעצמי כמה אני אוהבת את חיי העיר הגדולה. הכול כה זמין. כה נגיש. חשתי שאני חיה על הקצה, כשלמעשה אין לי את קצה קצהו של ההיגיון בחיים הללו. התרגשתי על מלא. אשכרה האמנתי לעובדה שהוא מגיע אליי אך ורק כדי לבשל לי ארוחה. ואני מחליטה ביני וביני שלא תהיה יותר מנשיקה. כזאת אני. יודעת להציב גבולות.



הסתכלתי בתמונותיו, עשיתי עבודת מודיעין מעמיקה (אחרי הכול יוצאת 8200, זה לא הולך ברגל), ראיתי את חברינו המשותפים, גיגלתי עליו קצת. סך הכול חשתי שאני יודעת הכול. חשבתי לעצמי, מה כבר הוא יעשה לי? המשיך היום, ההודעות המלטפות לא פסקו. ההרגשה הבלתי נגמרת של חוסר יכולת לדחות סיפוקים. שאני רוצה הכול כאן ועכשיו ומקבלת הכול כאן ועכשיו. אין עוד רגע. אין עוד שנייה. מי שלא מגיע, מפספס את המומנטום. וזה חתיכת מומנטום.


והוא הגיע.



מצלצל בדלת ביתי. מלווה בבקבוק יין של הביוקר. של אלה שמטיילים בחצי עולם ובדיוק מוצאים יין שרדונה מבציר 2006, שעוד לא נס ליחו ומחכה להם במרתף מיוחד עם הקדשה אישית. כזה. חיבוק ונשיקה קלילים וסולידיים ואני מבינה שעלם החמודות הניצב מולי הוא בחור מנומס. ישבנו בסלון ושוחחנו ארוכות. כאילו במשך שלוש שעות לא נגמרו לנו כל נושאי השיחה בעולם ואני לא מפסיקה להתרגש. (מנגנון האדישות אצלי על "מיוט"). הבחור מתבונן בי בעיני השקד שלו, עם האף הסולד והמשורטט הזה ומשמיע לי נעימות של מוצארט באוזן.



עוד כוס יין נמזגת לכוס ואני חשה סחרחורת קלה ונעימה שעוטפת אותי בחיבוק מלטף. חושבת על הארוחה שהייתה אמורה להתבשל על הכיריים החשמליים החדשים והמגניבים שלי. לא קרה. ולשם שינוי, גם לא ממש אכפת לי. מתחילים להתנשק. נשיקות עדינות כאלה. טובות. של זוגיות. לא של סטוץ. "וואו. הוא מדהים" אני אומרת לעצמי ומוסיפה בקול רם "לחיי הספונטניות". "כיף שענית לי להודעה". הוא מחייך ומתחיל לשלוח ידיים מתחת לגופיית הסבא הלא סקסית בעליל שלי. אני נוגעת בידיו. נותנת מבט חד וקר לעיניו ומסבירה בתקיפות:"סקס לא יהיה כאן היום. אני רוצה אותך ליותר מפגישה אחת. אני רוצה לשמר אותך".



 שוב משכר, שוב משקר 



הוא מסתכל עליי בעיניו הטובות ואומר לי:"לירוני, זה עכשיו או לעולם לא". הוא עוצר לרגע וחושב. כאילו מנתח אותי ניתוח של שקל וחצי: "למה את עוצרת את עצמך? לא עברת מספיק בחודשים האחרונים? זרמי עם מה שקיים. לא עם מה שנדמה לך שיקרה. אני רוצה אותך עכשיו. אני רוצה אותך מחר". אני מאמינה לו. יודעת שיש פה חתיכת שקר עצמי מטורף וזורמת לשנייה. הרי ברור שלא נהיה בקשר אם נשכב. לא בא לי. אשכרה. פעם ראשונה שאני אומרת לא בסיטואצייה כזאת מדליקה, שמבעירה לי את המבערים הפנימיים, כמו אש בשדה קוצים. ואני באמת מאמינה לעצמי ואפילו קצת מוחאת לנפשי כפיים בהצגה של חיי. התבגרתי. סחתיין.



הוא עוצר את המגע המלטף-משכר-משקר שלו ומתחיל לנתח לי את חיי. הוא אומר שיש לו אינטואיציות חזקות. אני אומרת לו בחצי בהלצה :"אז תגיד לאינטואיציות שלך שאתה עוד מעט הולך הביתה". הוא מתעצבן. מנשק אותי בפראות. יודע להטריף את חושיי. אני קופצת לשירותים. כשאני חוזרת אני רואה שהוא כבר הספיק לקחת בקבוק יין חדש מהמקרר שלי ולמזוג לשנינו. שותה. צוחקת. מעורפלת. מגיעים לחדר שינה. מתלטפים קלות. מתפשטים קשות. אני חרמנית כל כך ועדיין לא רוצה לשכב.



מתחננת שיכבד זאת. הוא קצת כועס. לא מבין למה אני משדרת לו מסרים כפולים. אני ברורה ומתחילה לצעוק:"חדירה לא תהיה כאן היום, מה לא ברור? מבחינתי תקום ותלך עכשיו". שוב מלטף. שוב משכר. שוב משקר. מסתכל לתוך עיניי. וחודר. אני אומרת תוך כדי כעס עצמי מטורף לפחות אני אגמור היום. אם לא עמדתי בגבורה בצום הסקס הזה.



רוכנת עליו. גוהרת. דוהרת. גומרת. ומתחילה לבכות. בכי עמום כזה שהולך ומתחזק לבכי מתייפח. הוא נבהל ומחבק אותי. מבקשת שלא ייגע בי. עוברים לסלון. לא מסוגלת להסתכל עליו. כועסת עליו. מתחילה לצעוק. "למה חמש שעות אנו ביחד ואתה מביא אותי אל הקצה?" "לא רציתי לשכב איתך. אתה הכרחת אותי". מתחילה לחשוב שהוא שם משהו במשקה בזמן שהלכתי לשירותים.



"לירוני, אני רוצה אותך". הוא שוב מנסה לרכך. "אני לא בטוחה שאני אוכל להסתכל עליך אי פעם בחיים שלי". ובאמת לא יכולתי. הוא הלך. ואני נשארתי עם תחושה עמוקה של בחילה. שנאתי את עצמי. את גופי. את נפשי. הוא התנצל. ניסה לדבר. ניסה לכתוב הודעות. אני המשכתי בחיי. הרגשתי שהיה כאן משחק מטורף עם קרב אבוד מראש. הרגשתי שעבדו עליי. שעבדתי על עצמי. עשיתי משהו בניגוד לרצוני. לא הקשבתי לליבי. שוב.



אז אתה ניצחת במלחמת המינים המגוחכת הזאת, אבל הפסדת במערכה. סקס לא אמור להסתיים עם תחושת גועל וכיבוש. אני הבטחתי לעצמי שאני מתנזרת לתקופה. כה גדולה הייתה הצלקת שהשארת בי. כה מהדהדת למרחקים. אז כן. סופקת. עשינו סקס. ניצחת. אבל במערכה האמיתית שנינו יצאנו מובסים.