נכנסתי לאוטו בגשם הזלעפות המטורף הזה. השמיים היו שחורים כאילו הגיע סוף העולם ואני רק שמחתי שהגיע סוף היום הזה. טפחתי לעצמי על השכם שלא העליתי באוב את זיכרונות הקשר שלי עם גרושי שיחיה, שלא התרפקתי על רגעים יפים, לא משנה כמה דובונים, שוקולדים ולבבות ראיתי היום ולראשונה בחיי לא הייתה לי ציפייה לקבל תשומת לב מיוחדת דווקא היום. צחקתי בלב ולאחר מכן בקול:"אני לא צריכה לתת ולקבל אהבה דווקא היום. אני עושה זאת כל השנה".

ואז משום מקום, כשחשבתי שאני כה חזקה ומתמודדת- זה הגיע. השיר הזה של אדל. גלגל"צ, בחייאת, לא יכולתם להמתין רבע שעה עד שאצא מהאוטו?"someone like you" היה שיר שליווה אותי בהכנות לחתונה ובדרך לעבודה לפני כשש שנים עם דמעות של התרגשות ושל סימני שאלה אם מתישהו אקדיש לבן זוגי דאז את השיר בנסיבות פחות רומנטיות. והנה היום הזה הגיע במלוא תפארתו והברזים נפתחו, ללא יכולת להיסגר, בדיוק ביום ששכחתי את המסקרה עמידת המים שלי בבית. הברקים והרעמים בחוץ היו כאין וכאפס לעומת הסערה שהתחוללה בנפשי.



רגע, רגע, רגע. תעצרי, חשבתי לעצמי, אני גרושה ללא בושה. בחרתי לרקוד סלואו בגפי ולא סלואו בטנגו עם רגליים כושלות. מה נסגר עם הבכיינות הזאת?
רגע. אני חייבת לצאת מהאוטו בריצה לבית ציוני אמריקה לדייט הצגה רומנטי שקבעתי עם אמא. (מחקרים מוכיחים כי זמן תרבות ואיכות עם ההורים מסייעים בהתמודדות עם מצבים רגישים) איך אני יוצאת ככה עם עיניים נפוחות ועם אף מפוצץ נזלת? מזל שחשוך בחוץ, חשבתי לעצמי. אנשים יכולים לנוס על נפשם שיראו אותי ככה עם שערי המקורזל שנרטב מטיפות הגשם העקשניות. נראיתי כמו פיונה מ"שרק" (האמת, אני עושה לה עוול...) נראיתי כמו שרק.

תהיתי לעצמי מה קורה לי בזמן האחרון כשאנשים מדברים איתי על זוגיות ומשפחה. האם מנגנון ההדחקה שלי כה חזק לכאורה, אך בשניה שיש זיכרון ויזואלי או ווקאלי, אני חשה סוג של קנאה בלירון שהייתי? בלירון שהיה לה כאילו הכול - בעל עם עבודה מסודרת ומכובדת, שבא ממשפחה טובה, עם דירה חדשה מהניילונים ורהיטי מעצבים עצובים. אין כאן שאלה. היו אלה חיי נוחות, בנעלי נוחות. לכאורה. למעשה היו אלה חיי אומללות, שהחיפוש אחר האושר היה לא יומיומי, אם כי שעתי.
צילום: אינגאימג'
 
כמו לאבד שוב את הבתולין 


במרוצת הזמן הבנתי כי היכולת להגשים את עצמי אף פעם לא תתקיים עד סוף המירוץ, כי משהו בגרושי תמיד יהיה מתוחכם מספיק כדי למצוא את הדרך להוריד אותי אחרי כמה קילומטרים טובים של מאמץ פיזי וכוח מתפרץ, בלי יכולת לסיים את המרתון. ועל כן, כמה שהייתי מוכנה להפוך את הלילה ליום, על מנת להציל את הזוגיות המורכבת הזו - הייתי צריכה להבין שיש דברים שלעולם לא ישתנו, גם אם בכבודי ובעצמי אגיע לירח ואתן כיף לניל אמסטרונג.

הבנתי שאני אוהבת אותו כל כך ולכן משחררת אותו באהבה. כי גם זה חלק מאהבה. האפשרות לתת לבן הזוג ללכת. גם אם זה לתמיד. ובתמיד הזה יש רגע של זיכוך. של בתולין. של בניית מגדל מעיי חורבות. ובתולין כמו בתולין, ברגע שטעמת מעץ הדעת- אתה רוצה להמשיך לנגוס בתפוח שוב ושוב, לא משנה כמה נחשים יהיו בדרך. תכלס, אני בעד נחשים. ארוכים, עבים, עדיף לא פתלתלים.

אז כן, יש בי ניצני קנאה בעצמי על דברים שהיו לי. אני חושבת שבריא לי יותר לקנא בעצמי, מאשר בזולתי, כי מכאן אני יכולה רק לנסוק. אני אהבתי את גרושי אהבת אמת ואני באמת רוצה שיהיה לו טוב. מגיע לו להיות מאושר. מגיעה לו אהבה. מגיעה לו זוגיות שונה ממה שהייתה לנו-זוגיות של סטודנטים אחרי צבא, שגדלו להיות הורים. ואני בטוחה שמי שתהיה איתו תהיה ברת מזל. ברגעים מסוימים של היום.

אני יודעת שהבלונים תחת כל עץ רענן הם לא אלה העושים לי קווץ' בלב ביום הדביק הזה. גם לא השוקולדים או הדובונים. אפילו לא המנות המיוחדות במסעדות הגורמה, עם המחירים המופקעים. אני רוצה אח או אחות לעילי אריה שלי. והכמיהה המסתתרת לה שם בדופן הלב, שאני מנסה להשתיקה כל הזמן,- פורצת בזמנים לא קשורים, בלי לשאול אותי בכלל. אבל היא בעצם נוכחת שם בענק והיא צל גדול, שהוא אור מפכח מבחינתי.

אני אוהבת את החיים החדשים שלי וכל יום כשאני מביטה במראה אני מחפשת את הביצים הענקיות שצמחו שם במהלך השנתיים וחצי האחרונות. אין לי חרטה ולו לרגע. כשאני חושבת לעצמי שכבר היום יכולתי להיות אמא לשניים במשפחה שהיא למראית עין מתפקדת, אני יודעת שהדבר היחיד שהיה מתפקד שם הוא ההצגה שהיינו ממשיכים לעשות לסביבה במחזה ברודווי של חיינו. רק בלי מחיאות הכפיים.

לכן, עד כמה שהספויילרים לתוכנית "בייבי בום" בטלוויזיה גורמים לי ללחלוחית בזווית העין, אני מבינה שאני צריכה לנשום עמוק וליהנות מהרווקות החדשה שלי, כי גם לה יהיה תאריך תפוגה. ברור לי כי החווית בשנה האחרונה ייכתבו ביום מן הימים ב"ספר החטאים הגדול" שאוציא. אז נכון שרק אהבה תוליד אהבה. ואהבה לאח או אחות נוספת תגיע מאהבה לבן זוג שיישב תחת גפני ותחת תאנתי.

אני רוצה זוגיות בגדול, לא יודעת מתי, אבל דבר אחד הנני בטוחה בו- אני חייבת ליהנות מהקיים ולאהוב את עצמי מהבפנים, עד הסוף, מהקרביים, כי אז אולי אוכל סוף סוף להסתכל לעצמי בעיניים. ולא רק על השדיים. כי כמילות הזמרת הגדולה: "לפעמים זה נמשך. אבל לפעמים זה כואב במקום".