ריח הסיגריות בשיערי, טיפת האלכוהול בדמי, ראייתי מטושטשת. ממוללת את טיפת הסדין, המשתפך על גופי העירום והקפוא מהמזגן שהופעל בעוצמה בחום יולי המהביל. מתגלגלת במיטתי ימינה ושמאלה, לאורך ולרוחב. תודה לאל. אין בה גבר. איזה כיף לסיים לילה בגפי. היציאה אתמול בכלל לא הייתה אמורה להתרחש. בטח לא בקונסטלציה כזאת. היינו אמורות להיות במקום אחר, עם אנשים אחרים, אבל לחיי הלילה של עיר החטאים הנצחית- חוקים משלהם. אז מצאתי את עצמי במסיבה שבכלל לא היינו רשומות אליה, עם אלכוהול בידינו שכל גבר אפשרי הזמין אותנו (ככה זה כשאת יוצאת עם חברה בלונדינית - יש דלתות שנפתחות בלי שהכנסת את המפתח כלל לחור המנעול) והרגשתי שאני במסיבת VIP של עצמי.



בעודי נשענת על הבר וסוקרת את הסביבה בבחינת אופציות פריקה וטעינה פגשתי את השחקן ההוליוודי ההוא. טוב, - הוליווד זה אולי קצת מוגזם, בהתחשב בזה שהקשר היחידי שלו למקום- הוא להצטלם עם שלט הוליווד ברקע. אבל הוא היה השחקן מוצלח שניסה את מזלו בחו"ל והוא בהחלט היה מישהו שלא הייתי מתנגדת שישים עליי את ידיו בנונשלנטיות, ככה על הדרך.



ומחשבה, מסתבר- יוצרת מציאות. ידעתי שיש לנו חברים משותפים. הוא נשען על הבר עם השיער המתבדר שלו ברוח המאוורר וביקש וויסקי כפול בלי קרח. אני חייכתי אליו את חיוך הכמה אלפי שקלים שלי עם גשר באמתחתי ויריתי באפלה. התחילה שיחה. קלטתי שמסתכלים עלינו. רציתי לחשוב שזה בזכות השמלה החדשה שקניתי והרימל החדש בעיניי, אבל התבדיתי. ידעתי שמסתכלים עלינו בגללו. בזכותו. בזכות מי שהוא ובזכות מה שהוא נחשב בביצה המקומית. "המעמיס". זה שמו. אחד שכל בחורה תרצה להראות לצידו ולו בשביל אייטם פצפון ב"חדשות הבידור".



אבל אותי כלל זה לא עניין. אני בחורה שמחפשת עומק, כך תזכרתי את יצרי. ושיננתי לעצמי שלפני שאני בודקת האם השמועות אודות הביצועים הווירטואוזים שלו במיטה נכונות, אני דופקת לו שיחת עומק על משמעות החיים ומה שביניהם, או אם תרצו, אני חופרת יותר מעבודות התמ"א המתקדמות, הנמצאות אצלי בבניין.



כך מצאנו את עצמנו ממשקה שיכר אחד למשנהו, ממגע בכתף, לחיבוק על הדרך, לנשיקה קלילה על השפתיים, מג'וינט שלו לסיגריה שלי (חייבת להיות בשליטה), מתמזמזים כנערי תיכון על הברזלים מחוץ לאותו מועדון תל אביבי יאפי. הוא אמר לי שזה מזכיר לו פרק של סדרה שצילם בזמנו, אני אמרתי לו שזה מרגיש לי כאילו אנו מכירים זמן ממושך מדי.



הצעתו הקשה לסירוב שנלך אליו הבייתה, הייתה כמשל להעמדת ילד מול חלון ראווה של חנות ממתקים וסירוסו באמירה שהוא אינו נכנס. מאוד רציתי להיכנס. מאוד פחדתי מההשלכות. כן אני. אני, בעלת הגמישות המחשבתית, זאת שלא בוחלת בסקס מזדמן כהצהרה, זאת שנשפטת בראש ובראשונה לפי הטורים שלה (הגיוני ומתבקש סה"כ), זאת שנתפסת במקרים מסוימים כקלת מחשבה, כברת השגה, כ"ערה".



אותה אחת שזורמת, שקלילה, שחיה את הכאן ועכשיו, שמה ברקס לרגע ל"כאן" ול"עכשיו". לרגע הרצתי את השיר קדימה. לשנייה חשבתי על התחושה שאקום איתה בבוקר. על הוואטס אפ המסכם שאכתוב לו ברכת הודיה משתפכת על ערב נפלא. על כך שהוא יהיה עסוק ויענה לי רק חמש שעות אחרי אם בכלל. כי הוא שונא התכתבויות. הוא שונא תקשורת מכל סוג שהוא שהיא לא פיזית. מקסימום הוא ישלח לי איזה אימוג'י לא ברור של סמיילי שלא החליט אם הוא עצוב או שמח.



ואני כבר גם לא אדע אם אני שמחה או עצובה, רק אומר לעצמי שסך הכל נהניתי. אז התעוררתי בבוקר והרעב המיני שלי התעורר איתי.



לשם שינוי, ידעתי להשביע אותו לבד.