סיפורו של אמיר פרישר גוטמן ז”ל, שלאחר שאובחן כחולה בסרטן ועבר סדרת טיפולים כימותרפיים אינטנסיביים - נודע כי אבחנתו הייתה שגויה, עורר בזמנו הד ציבורי רחב. אלא שאבחון שגוי הוא מנת חלקם של חולים נוספים, ובהם לפחות שתי נשים מדי שנה, הנאלצות להתמודד עם אבחון שגוי של סרטן השד.

“הסיפור של פרישר גוטמן זרק אותי בבת אחת אחורה”, מספרת גלית הררי (45) שאובחנה כחולת סרטן השד, אך אבחונה התגלה כטעות מוחלטת. “עברה בי צמרמורת בכל הגוף, כי היו כל כך הרבה קווים משיקים בסיפורים שלנו, וגם התגובות של הרופאים היו עצובות בעיניי. איבדתי את עצמי ואת עולמי ביום אחד ואני חיה בפוסט־טראומה כבר שש שנים”.



אבחנה שגויה נתפסת לעתים בטעות דווקא כסיבה למסיבה; הרי לכאורה החולה קיבל את חייו בחזרה. אבל כפי שמעידה הררי, המציאות רחוקה מלהיות כזו. הנשים שמתמודדות עם אבחון שגוי של סרטן השד מתמודדות עם טיפולים קשים, בדיקות כואבות, חשיפה לחומרים ולהליכים רפואיים והרבה סבל מיותר שמטלטל את חייהן. 


"זרק אותי בבת אחת אחורה", אמרי פרישר גוטמן (מימין) ובעלו.

אצל הררי הכל החל כאשר במשך שנתיים הרגישה גוש בשד הימני שלה. כירורג שד סירב לערוך לה בדיקת ממוגרפיה בשל גילה, שהיה אז 36, וביצע אחריה מעקב צמוד בטענה שהכל בסדר אצלה. לאחר תקופה התעקשה על בדיקת ממוגרפיה. “המזכירה של הכירורג התקשרה אלי וביקשה שאגיע דחוף ושזה לא לטלפון”, מספרת הררי. “בדרך התהפכה לי הבטן. הוא אמר שגילו לי גוש של 1.5 ס”מ בשד. משם הכל קרה מהר מאוד. הופניתי לכירורג נוסף, וכמו בסרט נע מיד פגשה אותי עובדת סוציאלית. הסבירו לי על הליכים רפואיים, על בדיקות וכו’. העולם הלך וחשך עלי”.

הררי לא ויתרה, ויחד עם בעלה למדה עוד ועוד מידע מהרשת על האבחון שנערך לה. “הבנתי שהייתה פשלה נוראית, אבל לא ידעתי מה הזכויות שלי ומה האפשרויות שלי”, היא מספרת. “למשל לא ידעתי על האפשרות לקבל בדיקת מעבדה נוספת כי יש טעויות לפעמים. התעקשתי וחקרתי מה אומרת הפתולוגיה שלי. הבית כולו נכנס למצב של אבל, של מצב חירום”.

האבחנה הסופית של הררי הייתה IVC - קרצינומה מפושטת. מתוך ידיעה שהגוש נמצא שם שנתיים, ההנחה הייתה שהוא מהסוג האלים ביותר. “גיליתי שיש לי זכות לפתולוגיה (אבחנה – סב”ד) נוספת דרך קופת חולים ודרשתי אותה”, מספרת הררי. “במקביל גם שילמתי על ארבע נוספות. בסך הכל ביצעתי חמש פתולוגיות שהן חוות דעת ואבחנה מחמישה בתי חולים שונים ונחשבים בישראל. כל מעבדה נתנה תוצאה אחרת. שאלתי את הרופא: איך זה יכול להיות? הרי אין יותר מדויק מאשר להסתכל תחת מיקרוסקופ. הוא ענה לי תשובה שלא אשכח בחיים: ‘אני יודע, מצטער, זה הרבה פעמים תלוי בעיני המתבונן'. יצאתי משם מזועזעת עד עמקי נשמתי והבנתי שמאותו רגע אני לא מאמינה לאף אחד’”.

לאחר התייעצויות עם כמה גורמים ומומחה בתחום, הוחלט לנתח את הררי ולבצע כריתה חלקית של השד שלה. בתוצאה שלאחר הניתוח התבררה התמונה האמיתית. “התוצאה הצביעה על מצב שנקרא ADH, כלומר הכי נורמלי שיש”, מספרת הררי. “זה אומר שאני צריכה להיות במעקב ויש אולי סיכוי שמשהו יתפתח בעתיד, אבל אין בוודאות שום תא סרטני בגוף שלי”.

הגילוי הכניס את הררי להלם. “הבנתי שעשו לי עוול”, היא מספרת. “הניתוח היה מיותר. דרשתי לשלוח את נתוני הביופסיה למכון בדיקה בחו”ל והם סירבו, אז שילמתי מכספי ושלחתי לבית החולים ג’ונס הופקינס בארצות הברית. התשובה שם הייתה חד־משמעית - לא היה ולא נברא סרטן או קרצינומה, וכל מה שעברתי היה מיותר”.

בכך תמה סאגת המחלה של הררי, לאחר שבמשך שלוש שנים היא ובעלה הסתירו את הבדיקות מהילדים ובילו לילות כימים באינטרנט, עברו בין מומחים וניסו בדיקות והליכים רפואיים שונים. “החיים שלי התהפכו”, היא מודה. "הפרשה הזו לקחה לי כמה שנים מהחיים והשאירה אותי במצב של חוסר אמון טוטאלי במערכת הרפואית. לצערי, במדינת ישראל הקטנה יש תחושה שאם רופא נתן דיאגנוזה כלשהי, אף אחד לא יעז לסתור אותה. לתפיסתי, הכשל הוא חוסר שקיפות של זכויות המטופל”.


"גיליתי שעשו לי עוול". גלית הררי, צילום פרטי

תחושת בטן

החודש מציינים בישראל ובעולם את חודש המודעות לסרטן השד. כיום חיות בישראל 21,671 נשים שאובחנו, החלימו מהמחלה או מתמודדות עמה. כ־4,000 נשים בישראל חולות במחלה כיום. סרטן השד הנו השכיח ביותר בקרב נשים ומהווה כשליש מכלל המחלות הממאירות. אין מחלוקת בין הרופאים כי הגילוי והאבחון המוקדמים הם האמצעים היעילים ביותר כיום נגד המחלה. אולם מחקרים בינלאומיים מצביעים על כך שבשבעה מתוך כל 1,000 מקרים תיתכן אבחנה שגויה לחיוב ולשלילה: אבחון שלילי שגוי המצביע על כך שאין סרטן, ואבחון חיובי שגוי המצביע על סממני המחלה בעוד החולה בריא לחלוטין.

לדברי ד”ר רות לאופר, אונקולוגית בכירה ומנהלת מרפאות שד של מכבי, היא פוגשת אחת או שתי נשים כמו הררי מדי שנה בקליניקה שלה. “אם יש כ־4,000 נשים המוגדרות חולות כיום בישראל, ואני הצלתי בארבע שנים לפחות חמש נשים מאבחנות שגויות וטיפולים אונקולוגיים קשים ולא מתאימים - זה המון. וזה רק מי שאני פגשתי”, היא אומרת.

אחת המטופלות של ד”ר לאופר היא נ’ (38), המתגוררת באזור המרכז, שאובחנה גם היא לפני שבע שנים כחולת סרטן השד. בעקבות זאת עברה נ' ניתוח מורכב להוצאת גידולים, אשר הקטין את השד והותיר בו צלקות. את האבחנה קבעה כירורגית לאחר התייעצות מקיפה עם פתולוגית.

נ', שעד לנקודת הזמן ההיא לא ביקשה חוות דעת נוספת, הרגישה לא בטוחה. "קבעו לי סדרה של הקרנות, ומשהו בבטן אמר לי לבדוק שוב", היא מעידה. "לא הייתי שלמה עם הטיפול והחלטתי שלפני שאני עוברת לשלב הבא, כדאי לשמוע דעה נוספת".

בשלב הזה עברה נ' סדרה של קעקועים והכנות לטיפולי הקרנה לא נעימים. היא הגיעה לאבחון בלוויית בעלה, והשניים שטחו בפני ד"ר לאופר את כל השתלשלות החודשים האחרונים. "כשהיא הגיעה אלי, היא כבר הייתה אחרי ניתוח מיותר נוסף בבית השחי שבו אמרו לה שהגידול סרטני בוודאות", מספרת ד"ר לאופר. "קראתי את התשובה הפתולוגית שלה וחשתי שיש אי־התאמות. לא הייתה הלימה ברורה בין הביופסיה לבין האבחנה שלאחר הניתוח".

נתוני הביופסיה של נ' נשלחו לשלושה מכונים פתולוגיים מהמתקדמים בארץ, שבכל אחד מהם שני רופאים בכירים בחנו את התוצאות. אף אחד מתוך ששת הרופאים לא טען שיש אבחון לסרטן השד, ואפילו לא רמז לממצא טרום־סרטני או שינויים תאיים שמעידים על גידולים ממאירים. לאחר מכן נשלחו נתוני הביופסיה גם לשלושה מכונים מובילים בארצות הברית, וגם שם לא נמצאו ממצאים או אזכור למחלה.

"באותו רגע שבו הכל נגמר, חשתי איך כל הדם מתרוקן לי מהגוף ובכיתי רצוף כשעה וחצי", מתארת נ' בקול רועד. "אין ספק שקיבלתי את חיי בחזרה והייתי אמורה לשמוח, אבל הכאבים, הטיפולים הקשים, ההחלמה מהניתוח וכל חודשי המתח והחרדה שבהם הייתי מפורקת מול ילדיי ובעלי - להם אין מזור ומרפא. באחד הימים אפילו חזרתי לאותו מקום שבו קיבלתי את האבחנה השגויה ודרשתי בתוקף שיחזרו על הבדיקה, אבל הם עמדו על דעתם וקבעו שעם כל הצער, הבדיקות מוכיחות שיש לי סרטן השד בוודאות".




"תדרשו עוד פרטים". ד"ר לאופר, צילום: פרטי

להיבדק ולפקפק

נ' חזרה לאט למסלול חייה, ובחרה להשאיר הכל מאחור ולא לתבוע את הרופא והמוסד המאבחן שהפכו את חייה באחת. רק הקעקועים בחזה והעיוות שנוצר בשד השמאלי שלה, מהווים עדות לימים הקשים שעברה. יש לה מסר חשוב לנשים ולרופאים: "הגיע הזמן שרופאים יבינו שטעות נובעת מחוסר תשומת לב לפרטים ולעתים גם מחוסר מקצועיות וראיית האדם שמולך, היא קריטית. תראו אותנו. תראו את הילדים שבוכים בלילה אל הכר כי הם חוששים שמחר אמא תמות, תראו את הזעזוע שעובר התא המשפחתי והסביבה ותראו את השינוי בנו, באישיותנו. את לא יכולה להישאר אותה אישה אחרי דבר כזה. אני בוודאות אישה אחרת כיום, ואני קוראת לנשים להיבדק ולפקפק. לשמוע עוד דעה, לקרוא וללמוד עד שתגיעו לחקר האמת, ואיתה כבר תדעו להתמודד בגבורה".

“מגיעות אלי נשים שאובחנו על ידי כירורג או בדיקת ממוגרפיה, והן מוגדרות כבר כחולות סרטן השד”, מספרת ד”ר לאופר. “היה לי השנה מקרה של אישה כבת 40 שקיבלה אבחנה שהבלוטות שלה נגועות והתברר שהן היו נקיות. ההבדל בטיפול הוא כמו יום ולילה. תדרשו עוד פרטים, עוד סימנים לדרגות ממאירות ולטיפול. לצערי, לא כל הרופאים משקיעים זמן ותשומת לב בקריאה מדוקדקת של הפתולוגיה וסומכים עליה. אני ממליצה תמיד לשלוח לעוד חוות דעת. הנזק של טיפול לא מתאים בגוף בריא הוא עצום: תופעות לוואי קשות, הרס תאים, פגיעה עצבית בלב או בריאות ועוד. כל טיפול שאינו הכרחי - הוא מיותר ואסור לתת אותו. חוק זכויות החולה קובע שזכותכן לבקש עוד דעה, וחובת הרופא המטפל לעזור באיסוף החומר ולאפשר את זה”.

הררי ומשפחתה עברו בינתיים לקנדה. שם היא מקווה להוריד מעליה את כובד משקלה של הטראומה שחוותה. “קיבלתי את חיי בחזרה”, היא מסכמת באנחה, “אבל מי יחזיר לי את הזמן האבוד שאיבדתי, את הלילות בלי השינה והתחושות הקשות? מי ייתן מענה לפחדים שנולדו? אני לא כועסת יותר היום, אבל אעשה הכל על מנת להבטיח שזה לא יקרה לאף אחת אחרת”.