לפני קצת יותר משבוע מיכל הקטנה ילדה תאומים, שישה ימים אחר כך היא קיפצה על הבמות כשהיא מלאת אנרגיה ורזה, שני דברים מעצבנים במיוחד לאמהות אחרות שילדו לפני רגע ובדיוק יושבות בבית כשתינוק מחובר להן לציצי. הרשת גועשת ונשים בכל קבוצות הנשים העצבניות שלי בפייסבוק מעלות תמונות של הקטנה תוך כדי צקצוקים וכעסים – "ברור" כותבת מישהי "יש לה צי של מטפלות", "חבל" מסכימה איתה מצקצקת אחרת "אין כמו החיבור לאמא, אני הנקתי במשך 3 שנים" כי כולנו צריכות לחיות בהתאם לדעות של אמהות זרות בפייסבוק.

הרי מה שווה האמהות הטריה אם את לא מתלוננת עליה? רגע אחרי הלידה את לא רק צריכה להיות אמא מכילה ואוהבת, את צריכה להיות עוד כמה דברים: קודם כל עייפה. עייפה ברמה שלא עצמת עין כל הלילה ואסור לאף אחד לעולם לדעת שזכית בתינוק שקט שישן לילה שלם. את גם צריכה להיות שמנה, שמנה וממורמרת על כך שאת שמנה, כזו שכועסת על נשים כמו גל גדות ורותם סלע שיצאו מבית החולים בסקיני, שמנה שמתלוננת שמשקל הלידה מסרב לרדת בין עוגת גבינה לקוראסון.

"זה לא כעס" מסבירה ממורמרת שרוצה להראות שהיא לא ממורמרת "היא צריכה להבין שהיא דמות ציבורית ואחר כך יחשבו שזו הנורמה". אני לא יודעת איך להסביר לנשים האלו שיש אינספור אנשים מפורסמים שהם גם מטומטמים לחלוטין. לא כל בחירה שעושה אישה בטלוויזיה צריכה להשפיע עלינו ישירות ולא כל מי שרצה בביקיני על אי בודד סיימה טכניון. ונחשו מה, האחריות על הילדים שלנו, על החינוך שלהם ועל האם הם יגדלו להיות בני אדם נחמדים, חביבים וחכמים לעומת עוד בהמה חסרת תרבות שמסתובבת ברחובות העיר ונוהמת כלפי עוברי אורח היא שלנו, לא של האנשים במסך הקטן. 



העובדה שהקטנה בוחרת לקפץ על במה בין הנקה להנקה זו הבחירה האישית שלה וממש לא אמורה להשפיע על חופשת הלידה של אף אחת אחרת. היא גם לא מפרסמת את החזרה שלה ולא מעודדת נשים לחזור לעבוד ישר מבית החולים, היא בסך הכל עושה מה שהיא רוצה.

ולמה בכלל אסור לחזור מהר לעבודה? אומרים שאת צריכה לנוח, הגוף מחלים ואת צריכה להקשיב לו, חלילה לא לעשות דברים מעייפים כמו להסתובב ברחבי הבית עם תינוק במשקל שלוש וחצי קילו במעגלים אינסופיים, להיות ערה שמונה ימים ברצף, להרתיח בקבוקים, לשטוף את הרצפה אחרי שהיא מתמלאת בפליטות, לכבס, לסדר, לקפל, להלביש, להפשיט, לנענע ולשנע ואז לעשות את הכל מההתחלה. הרי חופשת לידה היא בעצם שם קוד לספא, את בעיקר נחה ומקבלת מסאז'ים.

אישית, אני מסכימה עם הנשים שאומרות ששלושה חודשים זה לא מספיק. אני הייתי בבית קצת יותר משנה. זה היה שילוב של נסיבות, הרצון לגדל את מיניבוס כאמא במשרה מלאה והעובדה שהסתובבתי בעולם אבודה לחלוטין, לא יודעת האם אני אדם, זומבי או מחתלת מקצועית. אבל אני לא חושבת שהבחירות, סגנון החיים או הדעות שלי רלוונטיות להחלטות של מישהי אחרת.

למה כשאנחנו מדקלמות את המנטרה "אמא טובה היא אמא שטוב לה" אנחנו חושבות שמה שעושה טוב לנו הוא בהכרח מה שעושה טוב למישהי אחרת? אני בטוחה שהיא לא הותירה עגלת תאומים מול זרה ראנדומלית ואמרה לה "תסתדרי מותק, יש לי טרול שמחכה לי על במה". מה זה משנה אם היא מבלה עם הילדים שלה מאחורי הקלעים, לפני הצגה או אחרי הקפה של הבוקר?

ולמה לעזאזל נשים חושבות שיש להן זכות להביע דעה על בחירות פרטיות של מישהי אחרת? אם הייתי מביעה דעה על כל החלטה הורית שנראית לי שגויה הייתי צריכה לארגן צעדת מחאה מול הכניסה לפסטיגל עם שלטים שכתוב בהם "יותר מ8 ילדים צורחים במקום אחד זה פשע" ולמי יש כוח לזה?