"וואו!" הזדעקה מישהי שהכרתי באימון הכושר הקבוע שלי רגע אחרי שאמרתי לה שאני מתאמנת חמש פעמים בשבוע "כל הכבוד לך!" היא הוסיפה בהערכה. חייכתי אליה את החיוך הקבוע שלי ואמרתי לה את מה שאני אומרת לכל מי שמביע הערכה לכמויות הספורט שאני עושה, "בימים שאני מתאמנת אני פשוט מרגישה הרבה יותר טוב" שיקרתי לה "אין כמו לפתוח את הבוקר עם אימון". אני מודעת לעובדה שאנשים כמוני, שמחזיקים ארון נפרד לבגדי ספורט ומסבירים לכל מי שמוכן לשמוע מה זה אנדורפינים אמורים לאהוב להתאמן, אבל בגדול, כולנו משקרים. הימים הנפלאים ביותר בחיי הם אלו בהם אני מבריזה מאימון ושותה קפה בדממה, כי שום דבר לא משתווה לתחושה של רביצה חסרת מטרה ופינוק יתר, אולי רק המבורגר ענק עם צי'פס ומיונז.

למה שאני אוהב להתאמן? מיניבוס מעיר אותי בשעות בהם יש עדיין חושך בחוץ, מהרגע שקמתי יש לי שעתיים בהן אני צריכה להלביש, להאכיל, לשחק, לקחת לגן ואז במקום לשתות קפה לשנע את עצמי לאימון כושר בו אני צריכה לסבול במשך שעה. אין אדם נורמלי שייהנה מסדר היום הזה. אני מתאמנת כי אני אוהבת לאכול ואוהבת לקנות בגדים במידה סמול. אני עושה ספורט כי אני אדם רדוד ורעב. אם יום אחד אגלה שספורט זה לא מרזה אני אעלה את כל נעלי הספורט שלי באש ואתיישב לאכול מגש שלם של פיצה.

אני ממש לא מרגישה רע עם השקרים האלו, כולנו משקרים. כל הזמן. אני יודעת שיש אנשים שיגידו שאני משוגעת, אבל רוב האנשים הממוצעים מנסים להראות לעולם כמה הם נפלאים, גם כשזה ממש לא נכון. "לא!" יזדעקו עכשיו כל הכוסיות שאוהבות רק אוכל בריא ולא אכלו קוראסון יותר משנה, הנשים שמספרות שהאמהות מילאה אותן לחלוטין והן לא זקוקות לשום דבר פרט לאוצר המחרבן שלהן ואלו שנשבעות שהבילוי האהוב עליהן הוא להסניף את ריח האקונומיקה רגע אחרי שהן קרצפו אסלות. "אנחנו נהנים!" יקראו כל הגברים שסוחבים את התיקים של הנשים שלהם ומחכים להן בשורה שפופה מחוץ לחדרי הלבשה ואלו שמעדיפים לוותר על צפייה בכדורגל בשביל לחגוג את יום השנה לדייט הראשון. החיים של כולם נהדרים, כולנו נהנים כל הזמן.



ואני לא מבינה את זה, למה יש לנו צורך להראות לאחרים שהכל מדהים? אני לא מדברת על כללי נימוס בסיסיים וכמובן שלא אתחיל לספר לכל מי ששאול לשלומי שהיום מיניבוס הציב לי אולטימטום: לתת לו לאכול חמישה ארטיקים ברצף או לצפות בו משתטח על הרצפה בצרחות, אבל אני באמת לא מבינה למה אסור לפעמים להתמרמר ולהתלונן קצת. אני יכולה להבין שבימים בהם חיי האינסטגרם של כולם יפים ונוצצים וכל קפה בקיוסק עם כיסאות פלסטיק מטונפים הופך לחוויה מרגשת בעזרת הפילטר הנכון אנחנו צריכים לחיות חיים של כוכבי קולנוע על יאכטה בסאן טרופה, אבל בואו נודה בזה, כולנו תקועים בפקקים מציקים ליד אנשים שמחטטים באף, אוכלים אוכל מבאס מדי פעם וצריכים לנהל סמול טוק משעמם עם אנשים שאנחנו לא זוכרים איך קוראים להם.

רובנו לא נהנים כל רגע בכל יום ומנהלים חיים די ממוצעים שכוללים דברים של אנשים ממוצעים. אז מה? אני שונאת ספורט, אני שונאת כביסה ואני שונאת למלא דלק. אני לא קמה בבוקר לשירת הציפורים אלא לחושך מוחלט שמלווה במיניבוס שרוצה חביתה, אני לא מחנה את החד קרן שלי בכחול לבן מתחת לבית, לא מקבלת מדי ערב ארוחת גורמה אינסטגרמית ולפעמים אני מכינה לעצמי קפה ומגלה שנגמר החלב. אני ממש לא מתלוננת על החיים שלי, האמת שאני בסך הכל מרוצה מרובם, אבל לפעמים בא לי להתמרמר קצת ולא לספר איך שתיתי יין כשאני צופה בשקיעה מושלמת ומהרהרת על היום הנפלא שעבר עלי. למה להתבאס על הרע אומר שאני לא מעריכה את הטוב ולמה זה טאבו להגיד שלא תמיד הכל נפלא? אין לי תשובה, אבל עכשיו אם תסלחו לי יש תמונה ממסיבה ב-2016 שאף אחד לא ראה עדיין, אני הולכת להתיישב על הספה בפיג'מה, להעלות אותה לאינסטגרם ולכתוב "ערב מדהים עם היפות שלי!!!".