"סיימתי את האטרף שהיה לי בדצמבר. רוצה להכיר אותך". תשע המילים הנ"ל נחקקו בעיניי ובלבי, באותה התכתבות סתמית לכאורה. "עוד גבר שרוצה לזמר איתי זמירות אחרי אי אלו גמירות", חשבתי לעצמי. "עוד אחד שחושב שאם הוא יקדיש לי שירים של מתי כספי ושלמה גרוניך, תוך נגינה באצבעותיו בפסנתר - יצליח לפרוט על מיתרי לבי. על נבכי נשמתי".
טור זה חשבתי שלא ייכתב מעולם. האמנתי שאני חזקה ואיתנה מול גבר שאינו סגור על עצמו. סיפרתי לעצמי סיפורים שבמהלך המסע שלו עם עצמו, אני נותנת לו כמה סימני דרך ומשחררת. מעל לכל, הייתה לי הרגשה חזקה שהוא יתאהב בי - כי מי באמת יכול עליי? אני אתן לו טיפים מניסיון חיי המלא, אצחיק אותו בטירוף, אדבר עימו על כל הנושאים המשותפים והמרתקים שלנו, וכן - כמובן אהיה זיון מעולה במיטה ואפרוש בפניו את משנתי "מאה הדרכים להשפרצות, נטולות הקפצות" ואגלה לו את סודות הטנטרה הפרטיים שלי. וזה זה בדיוק מה שיחזיק אותו איתי. וזה אכן החזיק - הרבה יותר ממה ששיערתי בנפשי, הרבה פחות מהקרדיט שנתתי ללבי.
יש הרגשה שבמהלך הזמן שהיינו יחדיו בנינו חיים שלמים. דיברנו על פוליטיקה ואקטואליה, על חלומות שנגוזו ועל כאלה שנרקמים ממש ברגעים אלה. על שברונות והלקח שלמדנו מהם, על אהבות נכזבות ותחביבים חדשים, על הרצון להאמין שהכול ניתן לשפר ולהגשים. וכן, דיברנו גם על ילדים ועל הרצון הענק שלי למשפחה חמה וגדולה. ודמעות ניקוו בעיניי. ידעת זאת. חשת זאת.

הוא הבין כמה גדולה הכמיהה שלי לאימהות מחודשת. כמה אני רוצה אח לעילי. כמה העובדה שיש לו ילדים, לא משנה את הנתון שאני רוצה להיכנס שוב להריון. כל כך התאמצתי להימנע מאינטימיות עימו. ממנו. בפעם הראשונה בחיי חשוב היה לי לא לשכב עם פרטנר כבר בהתחלה. אני, שחייבת לבדוק מה מתחבא בתוך ביצת ההפתעה של קינדר, נמנעתי מלהרכיב את הצעצוע. חיכיתי שהוא ירכיב את עצמו. 
דיברת על כך שגבר צריך לכבוש את העולם, כדי להניח אותו לרגלי האהובה אותה הוא מנסה לרצות. אני לא רציתי שתרצה אותי, רק רציתי שתחבק ותכיל אותי. אתה אמרת שלדבר איתי ולהיות איתי זו חוויה מרפאת, ובאמת הרגע שחדרת אליי היה רגע מרפא, שבו נעשיתי חולה. הייתי כנועה אליך. לרגליך. לגופך. התאהבתי בך כשהיית בנשמתי. ולא יכולתי לעצור עצמי מלבכות שוב. בכלל ההרגשה המרחפת הייתה שבכל רגע לצידי אהובי החדש, אני מסירה מפניי שכבה אחר שכבה של איפור. העוצמתיות הייתה שמעבר לכך שעזרתי לו להבין מי הוא- עזרתי לעצמי להבין מי אני. כל הזמן הוא הדגיש שאני ההפך "מעוד אחת". עם הזמן חשתי שאני "כל אחת".
הוא אמר לי שזה מסוכן להתאהב בי. אני כבר עברתי את הגדר. אני כבר מזמן התאהבתי בו, למרות שהייתי בהכחשה שעות רבות. הרגע שהחלטתי לסיים זאת, היה אותו רגע שעשינו צעידה של שבת בשדרות רוטשילד. שמש חמימה ליטפה אותנו, אחרי סוף שבוע מושלם, כשאף ברק לא העיד על הרעם שעומד להגיע.
ידענו שאנו רוצים עוד מהכול וידעתי שאני לא מסוגלת לכל. למרות כל השירים שהקדיש לי והאחרון שבהם של "הדג נחש"- "לא מוותר", הוא וויתר. הוא אפילו לא הבין שהחליט זאת, לפני שאמרתי זאת בקול רם. העניין הוא שאני הייתי חייבת לוותר. הוא כרך את זרועותיי סביבי והתחנן שאני לא אעשה זאת. אני הבנתי שבמסע שלו יש מקום רק לאדם אחד, וידעתי שבשלב מסוים הוא יעזוב את ידי ויפסע לבד באותה גבעה תלולה. הסברתי לו שאיתי יש רק דרך אחת להיות והיא להיות איתי. אין בערך ואין באמצע. זה לא עובד בשבילי.
כאבתי כאב חד שפילח את לבי ככדור בשדה קרב, למרות שהיינו בכדור פורח אידילי של שלום עם בועות סבון בצורת לב. חשתי מה זה כאב חד, שאינו תלוי בדבר. כאב שלא חשתי מאז הפרידה ממי שהיה אב בני. אחרי שלוש שנים סוף סוף הצלחתי לבכות. יא שובה-שובר לב אחד, תודה על הדמעות. אולי באמת זה היה חלום. אולי לא היו הגברים מעולם. ואולי סוף סוף הבנתי שאני באמת מיוחדת ולא כמו כולן.