"אני רוצה שניקח את הדברים לאט. אני מרגיש שאני הולך להתאהב בך. אני ואת זה ניצחון. ההורים שלי יעופו עלייך. הילדים שלי מתים עלייך. את כל כך מיוחדת. גם אלוהים לא ייכנס לפה". חשבתי שכבר שבעתי מהצהרות פומפוזיות בשנתיים בקירוב שאני גרושה. מגבר לגבר הבנתי שאני רוצה מעשים יותר מדיבורים, אף על פי שמילים הם מקור עוצמתי, כמו תלתליו של שמשון הגיבור. תמיד אמרתי לעצמי שגברים שהינם בהגדרה זבל - הם כמו דישון טוב לנשמה. באותו אופן שזבל מחיה את היבול, כך גברים שמתנהגים כלפיי בצורה מלוכלכת הם בעצם מעצימים ומנקים אותי.
דני זוקו היה כל מה שחשבתי שאני מחפשת בגבר: מאצ'ואיסט דה לה שמאטע, בעל חוש אופנה מפותח (ואולי מפותח יתר על המידה), שנון ורגיש (בעיקר לעצמו מסתבר). כשפתח בפניי את הלב ואמר לי שהוא מתאושש מפרידה מאקסית מיתולוגית החלטנו שננסה, כי מה כבר יכול לקרות, מקסימום נתאהב. הימים שהגיעו לאחר מכן הבהירו לשנינו שנהפוך ליזיזים מהסוג המשובח, הווה אומר שברגע שפעמון החרמנות מצלצל ואיננו מעוניינים זו באיבריו של זה - נכריז על יריית פתיחה מחודשת עם פרטנרים שונים. הייתה כאן הסכמה שבמיטה.
בעודי זורמת עם הרעיון של סקס אקסקלוסיבי עם אדם אליו יש לי רגשות, החלטנו על מפגש משפחתי עם הילדים. כמה תמים, ככה סמים. ובהחלט חשתי כאילו סיממו אותי לאחר השהייה הזאת בצוותא. האווירה הייתה מאוד מגבשת. שום עננה לא העידה על הממטרים ההולכים להגיע. זוקו שם לילדים סרט לצפייה ואמר לי "בואי נשוחח במטבח". אני הרי אשת שיחה מצטיינת ועל כן כה שמחתי בקרבי. התחלנו לדבר. שיחה קלילה כזו, על איך עבר הסופ"ש ומה חדש. ואז, הוא זרק לי, כבדרך אגב, כאילו הוא דני רופ, המספר לי על מזג האוויר:"אה, כן, היא הייתה כאן אתמול ושכבנו".

מעולם לא הבנתי מה משמעות הדבר שהמילים נעתקות מהפה. מעולם לא ידעתי מה זו משמעות המילה התאבנות. הרגשתי כמו לוט ואשתו, ההופכת לנציב מלח. חשתי סחרחורת קלה, על סף עילפון. הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי לאחר דקות ארוכות של שתיקה היא השאלה:"למה זה היה טוב?" זוקו, בגינונים של גואל רצון, לא התנצל ולו לרגע. מבחינתו זה היה "קלואז'ר סקס". הוא לא רוצה אותה. כנראה שבאותו רגע גם לא ממש אותי. כשהדם החל לחזור למוחי יריתי חצים של ציניות. שאלתי אותו אם גם איתה הוא ניתח שירים של שלמה ארצי במקלחת והאם הוא הספיק להחליף מצעים. לא רציתי שייגע בי באותו רגע, מצד שני כל כך רציתי שידביק לפי נשיקה לוהטת, כאילו יש עץ דביקון מעלינו.
ניסיתי להבין מה פספסתי בפרק הזמן המועט אך האינטנסיבי שהכרנו: הייתי בת זוג תומכת לארבעה ימים, אחר כך שודרגתי למעמד יזיזה לוהטת ובסוף הפכתי לאחרונת הפילגשות. הכצעקתה?
האם הייתי צריכה להוריד את הרגל מהגז של מסע השכנוע הזה רווי תמרורי האזהרה, האם הייתי צריכה לשים לב שמולי נמצא מרצדס, עם דפיקות בשס"י של חיפושית מודל שבעים? האם כל כינוייו של זוקו מתקתקי האוזניים ופותחי הרגליים כלפיי, היו לא יותר ממשחק אגו סכום אפס מטורף עצמי, כששיברון הלב שלי ידוע מראש?
הימים שהגיעו לאחר מכן היו קשים מנשוא, במובן המזוקק של המילה. ידעתי שאני צריכה להתרחק ויפה דקה אחת קודם. חברים שהיו לצידי, בקבוקי יין שחייכו אליי, צפיות בחלונו, שמיעת הודעותיו השכם וערב- כל אלו לא הדליקו לי את פנסי התובנה בכביש המהיר של ההרס העצמי בו הייתי. הידיעה שזוקו רוצה לדבר ולהתנצל גם היא לא עשתה עימי חסד. הוא פשוט לא מצא את הזמן. עד כדי כך הוא רצה להקים איתי בית בישראל בארץ לעולם לא. הבנתי שפיו וליבו אינם שווים. קלטתי שליבו היה מצג שווא בסרט שחור לבן שכבר מזמן ירד מהאקרנים.
ובדיוק שחשבתי שאיבדתי תקווה מהמין הגברי ואולי אעבור צד בארון המיניות, הוא הופיע. הגבר ההוא שסיננתי אז, כי חשבתי שהוא "עוד אחד" והתברר לי שהוא "אף אחד". כי בסוף החיים הם הרי דלתות מסתובבות, וכמו שאומר המשורר הלאומי: "ליד הבית שגרתי בו, הייתה לי פעם אהבה. זה לא מקרה שעברתי פה. מחלתי כבר על הכבוד. זחלתי כבר על שום דבר".
זוקו אומנם יהיה פרק בספר חיי, אבל הגבר החדש שצובע את חיי בצבעי זוהר, מועמד להיות הספר עצמו בתערוכת חיי.