נדמה היה שכל גבר שהכרתי בשנתיים פלוס האחרונות מאז גירושיי נועד כדי לספק את מטרת טור זה. לחוות, לנסות, לפסול ולהיפסל, להתאהב ולהתאכזב, לבכות, לשמוח, לפרוץ בצהלולים, לשבת שבעה בלי הבגדים, לספר לעצמי סיפור "שבסוף הם יחזרו כי הם יבינו שאני יוצאת דופן", להבין שבמקרים מסוימים אינני יוצאת דופן בכלל (גילויי אובססיביות קלים ויצר מיני מוגבר כנראה כבר אבד עליהם הכלח).
והנה הוא הגיע, טולסטוי הזה, שרק עושה לי חשק לקרוא שוב אנה קרנינה ולעשות טיול שורשים לרוסיה.
ספקנות אאוט. אמונה אין.
יאללה חמסה, שום, בצל, דג מלוח, כוסמת. כוסאמק, ננסה.
דוואי, שיהיה לנו בהצלחה.
התרעות פיקוד העורף