משלחת לפולין. 1999. ילדה שנוסעת בגיל שש עשרה פעם ראשונה לחו"ל. חזיות מצופים בנמצא, תחבושות (אולי סוף סוף אקבל מחזור) וקונדומים (לא באמת. היא רק עברה לא מזמן את חווית הנשיקה הראשונה).
אבל בינינו, מי מאמין בחתונה?
לא הבנתי מדוע סף ההתרגשות כה גבוה. מנשימה לנשיפה לשאיפה למציצה (של הסיגריה כמובן), הבנתי מה קורה כאן. יש לי תקווה. יש לי רצון לשחזר רגעים של אז. אבל ידעתי שלשם שינוי אני לא באה לעשות את המופע הקבוע. הרי הפסיכומאצ'ואיסט כבר מכיר את החומר. הוא ביומיום עוסק בנפש האדם ומורכבותה והוא מכיר את הבסיס. את לירון של גיל חמש עשרה. נשמתי לרווחה. עוד ריקוד קל מול המראה, צחצוח שיניים וברק בעיניים ופעמון הדלת שלי, מחזיר אותי לאורט מוצקין. אני פותחת את הדלת והוא בדיוק כמו שזכרתי אותו. מהמם בכל רמ"ח איבריו וכה ג'נטלמן.
והוא, הרומנטיקן החתיך הזה מוסיף בקול הרפי רשף שלו: "איפה זה פוגש אותך?" ואני לא מבינה ועושה מדבריו חוכא ואיטלולא. ואני אשכרה נבוכה. והוא מתקרב אליי. ושואל את השאלה הרטורית ביותר הקיימת בסיטואציה רווית הורמוני הנעורים האלה:"את רוצה שאני אנשק אותך?". ואני חוזרת לגיל חמש עשרה. גופי מתמלא צמרמורות. נשימתי כבדה ואני עונה בחיוב. וכל כך חיכיתי לרגע הזה. והוא נוגע בפניי. בעורי. מחבק. מפרגן. עוטף.
החלטנו לצאת להפלגה הזאת, שהספינות של שנינו עוגנות ברציפים מקבילים, מבלי לדעת לאן או כמה זמן היא תימשך ואיזה אירועים תזמן לנו הדרך.
מחזיקה לעצמי אצבעות.
התרעות פיקוד העורף