בימים אלה עסוק העולם כולו ב"וונדר וומן" החדשה, הלוא היא גל גדות, אבל השחקנית איילת זורר התחככה בזוהר ההוליוודי הרבה לפניה. זורר אומנם שומרת על צניעות, אבל כיום היא נמצאת במעמד שונה מאוד מזה של רוב השחקניות הישראליות בהוליווד. בשיחה אינטימית בבר של מלון נורמן התל אביבי גילינו שהיא כבר לא צריכה ללכת לאודישנים - התפקידים פשוט מוצעים לה. "אם היית שואלת אותי פעם אם ככה אני מדמיינת שהחיים שלי ייראו, בכלל לא הייתה לי תמונה כזו", היא אומרת, "הפנטזיה שלי בחיים הייתה בכלל לקנות בית במכמורת. לכתוב, לביים".
"נכון. אבל זה מסמל שני דברים – שכבר מכירים אותך ויודעים בדיוק מה את יכולה להביא איתך וגם שאת מסומנת ככה. זו אליה וקוץ בה. הדבר הטוב בזה הוא שמעריכים אותך. השאלה האמיתית היא איך מעריכים אותך - אולי הם קובעים בראש שלהם משהו שהוא לא נכון בנוגע אלייך? לכן צריך לפתוח את הראש וללכת לאודישנים, כדי לא להיתקע על טייפ-קאסט. וגם, יכול להיות שאני אלך לאודישן וארגיש שהתפקיד לא בשבילי, ואני אוותר עליו מרצוני. לא כל תפקיד נועד לך, גם אם הוא יפה ואת רוצה אותו. את יודעת אם זה כן או לא, קצת כמו להתאהב".
בהוליווד את נחשבת עדיין לשחקנית ישראלית או פשוט לשחקנית מן המניין?
"לא יודעת. אף פעם לא הצלחתי להבין את זה. המון פעמים אומרים לי 'אל תשני את המבטא שלך, הוא נורא מעניין' כי הצלחתי להגיע למבטא שלא ברור מה הוא. אני יכולה גם לעשות מבטא אמריקאי עם הרבה אימון. אני חושבת שאני שחקנית זרה. זה עניין של ליהוק, מה מתאים, מה לא מתאים. לפי מה שאני מקבלת לקרוא והתפקידים שמציעים לי אני מבינה שחושבים עליי דברים טובים, כי מציעים לי תפקידים עם בשר".
"שחקניות כבר כמעט לא מרוויחות מיליונים. אני זוכרת שהיה משא ומתן עם סרט גדול מאוד והסוכנת שלי לשעבר הייתה מזועזעת מזה ששחקן אחד קיבל סכום גדול והשחקנית לצדו, שהיא אחת הגדולות, קיבלה רבע ממנו. אני חושבת שממש מעטות מרוויחות מיליונים. יש סיפורי הצלחה נורא ספציפיים, כמו סנדרה בולוק למשל. ברגע שאת זוכה בפרס, כמו אוסקר, זה עוזר".
"אני חושבת שהמוח האנושי חושב בצורה צרה הרבה יותר מכלל כל האפשרויות שאפשריות בעולם. אני אומרת לך בכנות שלדעתי הכל אפשרי. האם יש לי תמונת מצב של איך זה יקרה? לא. אני לא חולמת על זה, אבל אני יודעת שכזה דבר יכול לשנות חיים של אדם. לא במובן של פרסום, אלא במובן של האופציות שעומדות בפניו והדלתות שנפתחות עבורו בתעשייה. באופן חד-משמעי".
"גם. גם הוליווד מבוססת על היכרויות, ללא ספק. יש לי למשל שותף בפרויקט הפקה ששכח לציין בפני שהתקשרו אליו מנטפליקס לשאול עלי. כשהייתי מועמדת לסרט שבסוף לא עשיתי אותו, התקשרו לטום כדי לשאול איך אני".
"תמיד. אימיילים וכזה. אני בקשר עם כל האנשים הטובים שעבדתי איתם. אני לא אגיד לך שיש אנשים לא טובים, אלא אנשים שסדר העדיפויות שלהם מוטעה בעיני".
על התפקיד שלה בהפקה המחודשת לקלאסיקה ההיסטורית "בן חור", שתגיע לאקרנים ב-2016, כבר קראתם בכל מקום. זורר לוהקה לגלם את נעמי, אמו של בן חור. בזמן שכל ידיעה על אחת הנציגות הכי מוצלחות שלנו בהוליווד עדיין מחלצת מאיתנו תגובה נרגשת ופרובינציאלית להחריד, בשביל זורר זו הייתה פשוט עבודה. הרקורד שלה כבר כולל כמה תפקידים בסדר גודל כזה, מ"מינכן" ו"מלאכים ושדים" ועד ל"איש הפלדה", שבו גילמה את אמו של סופרמן. השנה וחצי האחרונות היו טובות אליה במיוחד: לצד תפקיד מרהיב בסדרה הישראלית "בני ערובה", שזיכה אותה בפרס האקדמיה הישראלית, היא גם לוהקה לסדרה "דרדוויל", מבית היוצר של נטפליקס, שקצרה ביקורות מהללות. מהצילומים של "בן חור" ברומא, שנמשכו שלושה חודשים, היא עדיין מתאוששת.
"זו לא הייתה ההפקה הכי גדולה שעבדתי בה מבחינת תקציב", היא מסבירה, "אבל אף פעם לא נשארתי כל כך הרבה זמן על סט של סרט. אני בדרך כלל לוקחת תפקידים שמאפשרים לי לנסוע ולחזור הביתה, כדי שאוכל להיות עם המשפחה שלי. באופן אירוני, עברתי לאל.איי כדי להיות קרובה לתעשיית הסרטים ובסוף רוב הסרטים מצטלמים בכל מקום בעולם חוץ מבאל.איי. אני חושבת שרק 'מלאכים ושדים' צולם שם, זה היה במרחק עשר דקות נסיעה מהבית שלי".
"היה מרתק. בעיקר היה מעניין מאוד לחיות עם ליעד, הבן שלי, מחוץ לבית שלנו. הוא בא להיות איתי ועשינו הום סקולינג, שזה מהמם, כי רומא היא מקום שאיפה שאתה לא יורק בו יש איזה אתר היסטורי. היינו פעמיים בקולסיאום, למדנו על הכל מהכל. הכרתי גם קבוצה ממש מוצלחת של אנשים מבית ספר יהודי, שם חיברו אותי למשפחה ישראלית מקסימה ולמשפחה איטלקית מקסימה, והם נשארו חברים שלנו. זה היה מאוד מעניין ואוניברסלי, ואני אוהבת את זה מאוד".
אם אתם מצפים לשמוע כאן שיח סלבריטאי רווי אגו, אתם יכולים לדפדף הלאה. שום דבר בזורר לא זועק פלסטיות הוליוודית. גם בגיל 46 היא עדיין אותה ילדה יפה (יפה מאוד) ומוכשרת ממכמורת, שרק רוצה להתפתח ולצמוח. לקראת הטיסה חזרה ללוס אנג'לס היא מצטיידת בשקית של ספרים שבה מככב "כוחו של הרגע הזה", שלדבריה שינה את חייה. אם ישעמם לה באוויר, היא פשוט תכתוב. "אני כותבת כבר שנים. הכל, כל מיני", היא מסבירה, "זה אף פעם לא נגמר. אני עובדת על משהו כבר הרבה זמן, וישולבו בו גם איורים שלי. מה שקורה לי כשאני מצלמת סרט הוא שלוקח לי זמן לעבוד לפני הצילומים, ואז הצילומים נמשכים כמה חודשים, ובתום ההפקה עובר זמן עד שהדבר הזה מתפוגג ממני. זה כמו כשאתה מפסיק להתאמן - לוקח המון זמן לחזור לחדר כושר. וכשמדובר ביצירה אתה גם מתרחק מזה במודעות שלך וברגש שלך".
"זה מתיש. חזרתי מהצילומים של 'בן חור', ואמרתי שאני לא רוצה לשמוע על עבודה - לא רוצה לזוז, לא רוצה לראות שדה תעופה. רוצה את הבית שלי ולא לזוז, וזה באמת מה שעשיתי. כמובן שהחזקתי שבועיים בדיוק ונסענו לעשות קמפינג ביוטה. אני אוהבת את התנועה, כנראה שזה חלק ממבנה האישיות שלי, אבל הבית הוא עוגן רציני בשבילי. רציני מאוד. אחרי כמה זמן אני נהיית מאוד עייפה ומאוד עצובה, ואז אני לא רוצה יותר. ואז גם אני יודעת שלא צריך לפחד להגיד 'לא' ו'תודה רבה'. אני אומרת הרבה 'לא' לתפקידים וזה קצת לא נעים, כי תמיד כשאתה אומר 'לא', הסוכנים שלך מתבאסים על ההזדמנות שהלכה".
"גם, לפעמים. תמיד השיקול של המשפחה עומד לנגד עיני. זה עניין של מקום. אם באה הצעה של משהו שהולך להצטלם ככה וככה חודשים במקום רחוק מאוד, אז אני פשוט לא מתקדמת עם זה. אני לא רוצה להתפתות".
"אני אוהבת מאוד אופנה, אבל יש לי טעם מאוד מסוים. הייתי אומרת שאני ספורט-אלגנט. אני אוהבת דברים קוליים. חצי ארון שלי זה מגפיים. סיימון אלמלם, הסטייליסט שעובד איתי כבר שנים בגולברי, היה המום הפעם כשהגעתי לצילומים עם נעלי בובה ולא עם מגפיים. ככה זה אחרי חודש וחצי באיטליה, את מושפעת".
"בטח. לא הייתי יכולה לאפשר לעצמי להגיע לפה שלוש פעמים בשנה אם לא זה. בטח הייתי עסוקה בלמצוא עבודה או בלעבוד או בלהיות אמא. לא היה לי תירוץ קליל כזה שאני חייבת לנסוע לארץ כדי להצטלם לקמפיין".
בקרוב נראה אותה שוב בישראל, כשתגיע בספטמבר לתצוגת האופנה השנתית של המותג. ואולי זה לא ייגמר בכך. "יש דיבור על כמה פרויקטים בישראל. האחרון היה 'בני ערובה'. עכשיו יש פרויקט שקורם עור וגידים ויש שני פרויקטים נוספים של סרטים, שאני בטוחה שלפחות אחד מהם ייצא לפועל".
"באיזשהו שלב חשבתי על זה ממש, כי במילא הצילומים קורים בכל מיני מקומות בעולם. האנשים שאני עובדת איתם מתעקשים שזה לא נכון, כי רוב פגישות העבודה מתקיימות באל.איי, אז בכל מקרה הייתי צריכה לטוס. את יודעת איזה סיוט זה? וגם התעייפתי מלזוז. הייתי בארץ, גרתי בניו יורק, חזרתי לארץ, עברתי ללוס אנג'לס. אני לא יכולה לעשות את זה שוב. אם אעשה את זה שוב, זו תהיה הפעם האחרונה".
"אותנטיות מעל הכל, אבל אני לא טיפשה. אני גם מזהה אנשים די מהר. אני אהיה נעימה ונחמדה גם אם אני לא מתלהבת בטירוף. למדתי לא להיות שיפוטית. יש דבר אחד בתור ישראלים שאנחנו עושים תמיד, שזה לסמן את האחר, לבקר. אז למדתי לעקור את זה מתוכי כדי שאוכל לעבוד עם אנשים שמתנהגים אחרת ממני. זה חלק מהצמיחה הרוחנית שלי כבנאדם. בכל פעם מחדש יש קושי ואתגר. זה לא נגמר. מבחוץ זה נראה - הא, שטיח אדום זה נורא נוצץ ומקסים, או הוליווד – אצלנו הישראלים היא משדרת הצלחה, כיף, כאילו יש לך הכל מהכל. חלק מזה נכון, אבל משולבים בכך הרבה אתגרים וקשיים. בכל פעם שאני מתחילה סרט חדש, אני מרגישה שאני מתחילה שוב כיתה א'. יש לך מושג כמה זה קשה? אבל זה מתיישב עם כל העבודה הפנימית שאתה צריך לעשות עם עצמך. זה הולך יד ביד. תמיד".
התרעות פיקוד העורף