חד ממשפטי השאנטי המבאסים ביותר שאי פעם שמעתי - ומצד שני תמיד רציתי להאמין בהם, כמו שילד נוצרי רוצה להאמין בסנטה קלאוס - הוא: "אם תאמיני שאת יפה, כולם יחשבו שאת יפה". הגישה הזאת של מחשבה יוצרת מציאות תמיד נראתה לי דבילית. איך בדיוק אני מוכיחה את העובדה שאם דמיינתי ממש חזק שאני מתקבלת לעבודה, זו הסיבה שהתקבלתי אליה, ולא סתם משום שזה גורל?

בקיצור, כמו שאתם בוודאי מבינים, אני אדם סקפטי וציניקן. עם זאת, תמיד רציתי להשיל מעצמי לפחות שני קבין של ציניות ולהתחיל להאמין מעט או לפחות לנסות לתרגל משפטים כאלו כדי לנסות לשפר את חיי ואת התחושות שלי כלפי עצמי. אתם יודעים, כמו חולה סופני שמוכן להיאחז בכל דבר, אפילו לקשור נעליים של תינוק ושיני שום למיטת בית החולים שלו. "ליתר ביטחון", מה שנקרא.

אז על עצמי עדיין לא הצלחתי ליישם את גישת "זייפי את זה עד שתעשי את זה" (תרגום כושל לביטוי הלועזי המופלא fake it ‘till
you make it), אבל שמתי לב שבכל פעם שאני רואה או חשה שמישהו אחר משתמש בשיטה הזאת, אני לגמרי קונה אותה. כך, למשל, לפני כמה שנים קראתי ראיון באחד המגזינים הגדולים, שקטע קטנטן ממנו מעולם לא נשכח ממני. הראיון היה עם אמנית ישראלית שדיברה על הפרעות האכילה שמהן סבלה ויתר הדברים הקשים שעמם התמודדה. הכתבת שראיינה אותה ציינה שהיא "נושאת את הפגמים שלה כמו תכשיטים".



אני משערת שהציטוט לא לגמרי מדויק, אבל אני זוכרת שמאוד התרשמתי מהעובדה שבן אדם יכול להיות מודע לפגמים שלו, או לפחות למה שהחברה מחשיבה כפגמים, ועדיין להצליח לקבל את עצמו למרות הפגמים הללו ולפעמים אפילו בגללם. ולא סתם לקבל את עצמו, אלא לאהוב את עצמו אפילו יותר. בעיני, כשמישהו מצליח להרגיש ככה, אבל באמת מהלב, אי אפשר שלא להאמין לו.

***

השבוע נתקלתי בעוד דוגמה לגישה שקוראת לנו להעריץ את הדברים הפחות יפים בנו, לפחות על פי הכללים הנוקשים של התרבות, ולהצליח לגרום גם לאנשים סביבנו לחבק אותם. השחקנית ביזי פיליפס, שזכורה בעיקר מהסדרה "קוגר טאון" ומ"דוסון קריק", שם גילמה את דמותה של אודרי, היא פעילה נלהבת ברשת החברתית אינסטגרם ומקפידה להעלות שלל תמונות מחייה ומחיי המשפחה שלה. 


פיליפס העלתה לפני כמה ימים צילום תקריב של הצוואר שלה, על שלל נקודות החן, או השומות, שמקשטות אותו. אני יודעת שזה מה שהיא ניסתה לתעד עוד לפני שקראתי את הטקסט, כי זו לא הפעם הראשונה שפיליפס כותבת בשבחן של השומות שלה. "הרגע שמתי לב שיש לי ממש איור של הדובה הקטנה בשומות על הפנים שלי!" כתבה הפעם. "עובדה מצחיקה: פעם התקבלתי לתוכנית טלוויזיה, וכנראה הרשת אמרה למפיקים שצריך לכסות במייק־אפ את כל השומות שלי. האם אתם יודעים ש: 1. זה כמעט בלתי אפשרי; 2. שומות שמכוסות באיפור נראות הרבה יותר מוזר מאשר כשהן במצבן הטבעי; 3. זה ממש מעליב, כי בעצם הם אומרים לך: אנחנו כמעט חושבים שאת יפה, אבל רק אם תיפטרי מחלק מרכזי ממה שיש בך".

"בכל אופן", המשיכה פיליפס, "המאפרת ניסתה במשך שלושה ימים לגרום לשומות להיות מכוסות באיפור ובסוף ויתרה. לפעמים מגיבים באינסטגרם מעירים עליהן ואומרים שהם שונאים אותן או שהן מכוערות או שאני צריכה להסיר אותן, וזה ממש מוזר בעיני. בלעדיהן אני חושבת שאני נראית רגילה ומשעממת. וכן, אני דואגת לבדוק אותן!". לא יכולתי שלא לרצות לעמוד על רגלי ולמחוא לה כפיים.

הצורה הטבעית, ועם זאת הבלתי מתפשרת, שבה היא הקפידה להסביר את הסיטואציה ואז לנגוח בה בכל הכוח, פשוט מופלאה בעיני. ואף שאני בדיוק מסוג האנשים שיכולים להסתכל על שומות ולחשוב שכדאי להסיר אותן, לא יכולתי שלא להסתכל על התמונה של פיליפס ולחשוב שבלעדיהן היא אכן תיראה רגילה ופחות יפה. היא שכנעה אותי כי היא באמת מאמינה במה שכתבה.

***
פיליפס היא לא הכוכבנית היחידה שהפגמים שלה, לכאורה, חובקו בידיה והפכו אותה למושכת אף יותר. כך גם הרווח בין השיניים של הדוגמנית לארה סטון, הישבן של קים קרדשיאן, שהיא חיבקה הרבה לפני שהוא היה מיינסטרים וכמובן נקודת החן המפורסמת של סינדי קרופורד. כשחושבים על זה, לא מעט איברי גוף הפכו לאייקונים במהלך השנים, כי בעליהם העדיפו לאמץ אותם במקום לתקן אותם.

לאור זאת, נראה לי שהשנה גם אני אנסה לתרגל כמה מנטרות בסגנון "אני יפה למרות..." . מה אתם אומרים, תנסו גם? 

מחצינה את החסרונות. לארה סטון והרווח בין השיניים צילום: Larry Busacca - AFP