אחת מהסצינות הקולנועיות שהכי מבדרות אותי (שנייה רק לסצינה ההיא מהסרט הראשון בסדרת אוסטין פאוורס, כשאוסטין נוהג במלגזה קטנה ולא מצליח להסתובב איתה. כן, ההומור שלי בסיסי כמו גבינה לבנה), היא אחת מהסצינות השנונות ביותר בסרט “לא רק בלונדינית”. בסרט, אל וודס, הדמות שמגלמת השחקנית ריס ווית’רספון, יושבת עם חברותיה ומדברת על מבחן שהיא עתידה לעבור. אחת מחברותיה אומרת לה שהיא תשאיל לה את “גומיית המזל” שלה.

“זו גומיית המזל שלי, היא עזרה לי לעבור את הקורס בספרדית”, אומרת החברה לוודס. החברה השלישית שיושבת איתן עונה לה בזדוניות: “עברת את הקורס בספרדית כי התעסקת עם המרצה”. החברה, בעלת “גומיית המזל”, עונה לה בהתרסה את הפאנץ’ ליין השנון של הסצינה- “נכון, למ-ז-ל-י”. הקונספט של “בגד מזל” או אביזר מעניק מזל הוא קונספט עתיק יומין, סוג של אמונה תפלה שמרביתנו, נאורות וציניות ככל שנהיה, נוטות להיאחז בה.



הנעליים האלו שנעלת בדיוק ביום שקיבלת העלאה במשכורת. השמלה המושלמת שהכרת איתה את בן הזוג כשבדיוק ירדת למטה לקנות שוקולד במכונה, גם אם את אף פעם לא עושה את זה. אנשים נוטים להשליך צירופי מקרים, תחושות ושאר אירועים אקראיים על חפצים. בכלל, הקישור בין רגשות לחפצים הוא אחד מהקישורים הקלישאתיים שקיימים, וחברות מסחריות עושות בהן שימוש לרוב בבואן לשווק לנו את מרכולתן.

ועדיין, קשה שלא לשים לב שיש פריטים בארון שלנו שהשימוש היחיד שלנו בהם הוא רגשי. אלו “בגדי המזל” שלנו או בגדים שמזכירים לנו תקופות טובות בחיים שלנו – תקופות שהיינו בהן רזות יותר או מצליחות יותר. מדהים כמה זיכרונות, תקוות וחוסר יכולת להרפות ולהתמודד עם המציאות אנחנו מצליחים דחוס לתוך פיסת לבוש שכל כולה מסתכמת בשתי וערב של חוטים.

***
כפי שכבר ציינתי כאן עד לעייפה, במהלך השנה האחרונה העברתי את הארון שלי מהפך, ובו השלכה אלימה וברוטלית של מרבית תכולתו. ועדיין, אף שכרגע המלתחה שלי מבוססת על פריטים אנינים במיוחד ממשפחת המונוכרום (טי־שרטים של גאפ זה אנין, נכון?), יש מספר פריטים שאני שומרת בארון, פריטים שנראים כעת זרים כמו איש אנגלי בניו יורק, פריטים שאין להם כמעט כל קשר לזהות האסתטית הנוכחית שלי. פריטים שאם תחפשו את השם שלי בגוגל (אני מתחננת, אנא לא), תוכלו להבין מאיפה הם הגיעו.

אני לא אוהבת לדבר על זה, אבל היו לי תקופות קשות מאוד בכל הנוגע למלתחה. כאדם שמאז ומתמיד התייחס לכל תחום האופנה (כאמור, מדובר בנטייה שמיתנתי בשנים האחרונות) כאל אלמנט לביטוי עצמי, מלתחת העבר שלי התאפיינה בפריטים ששתיקה ומדורה בוערת יפות להם. שמלות שתפרתי בעצמי ועשויות ממגבות ומצעים. פרינטים פרועים ואיזוטריים. צבעים שאפילו חברת פנטון, סוכנות תחזיות הצבע הרשמית, לא מוכנה להכיר בקיומם.

ממרבית הפריטים הללו, שהיו פעם בבת עיני (וגרמו לאחת מחברותי בעבר לומר לי שאני חייבת שינוי כי “גברים לא אוהבים נשים שמתלבשות כמו רמזור”), לא נשאר לי דבר. מלבד שמלה אחת, אני לא יודעת אם הייתי קוראת לה “שמלת המזל” שלי, כי אני לא חושבת שהיא בהכרח הביאה לי מזל יותר מכל פריט אחר, אבל בכל אופן היא שמלה בלתי נשכחת עבורי. מדובר בשמלה בגזרת נשף, א־לה לילי אלן של שנת 2006. תפרתי אותה בעצמי, מגזרה לא גזרה שאלתרתי.

הבד שלה אריג כחול, מעוטר בפרינט כרישים מגניב במיוחד. אני חושבת שאם אני מריצה אחורה את כל שנות ה־20 שלי, אין בגד שמייצג אותן יותר מהשמלה הזאת. אני חושבת שלא הייתה שמלה שהרגשתי בה יותר “יעל” מאשר בתוך שמלת הכרישים שלי. בעצם, אני חושבת שאני לחלוטין יכולה לכנות אותה “שמלת המזל” שלי. או יותר נכון, שמלת הקסם שלי- מדהים איך היא תמיד עלתה עלי, לא משנה כמה ירדתי או עליתי במשקל.

הייתה לה גם נטייה להצטלם נהדר, ואני חושבת שהפעם הראשונה שצילמו אותי לעיתון, למדור המתלבשים של מוסף “גלריה”, הייתה כשלבשתי אותה. כן, אני בהחלט יכולה להסתכל אחורה ולהבין למה אני חייבת לשמור דווקא אותה. אז נכון, את הדברים שהשגתי בעשור הקודם לחיי השגתי בזכותי בעיקר. אבל שמלת הכרישים הייתה שם תמיד כדי לתמוך בי ברגעים שבהם הייתי חייבת להיראות בדיוק כמו שיעל רוצה להציג את עצמה לעולם. ל-מ-ז-ל-י.