נחשו איזה יום היום? יום האישה. שוק. אני בטוחה שלא שמתם לב. אני משוכנעת שלא הוכרעתם במהלך החודש האחרון בידי מטר של פרסומות, שקראו לכם להרעיף על האישה החשובה בחייכם דברים שנועדו להעצים את דוח הרבעון של החברה המפרסמת.

אני מבינה את חשיבותו של יום האישה, אבל אני לא לגמרי מצליחה להתחבר אליו. גם מהסיבה הברורה מאליה שבה כבר נקבתי - הרי מדובר בנקודת ציון על לוח השנה שבעיקר נועדה לייצר הכנסה למנחי סדנאות הומור וגינלי וחברות קוסמטיקה. אבל יש לי סיבה נוספת, מעט אישית יותר. אני יודעת שזה לא חברי או קולגיאלי כלפי חברותיי למין הנשי, בעיקר אלו שמצבן לא שפר עליהן. אני יודעת שהאמירה שאני הולכת לייצר בטור הזה חותרת תחת כל הקונספט המובנה של יום האישה, שגורס כי יש לבדל את המגדר שאליו אני משתייכת על מנת לחגוג את אומללותו בפיאסטה של רגשי נחיתות וליפסטיקים בהנחה. אבל האמת היא שאין לי יותר מדי רגשי נחיתות, יש לי יותר מדי ליפסטיקים, ובעיקר, אין לי סיבות להיות אומללה. אני לא רוצה להרוס לאף אחת את רוח החג, אבל אני אחת הנשים הכי פריבילגיות שאני מכירה.



אני פריבילגית מלידה. נולדתי בריאה, לבנה ויהודייה במדינת לאום יהודית. נולדתי למשפחה שיש לה אמצעים. אבל לא יותר מדי אמצעים, כך שהשפע מעולם לא שיתק אותי או ריכך את ישבני מפני הבעיטה שאני צריכה לתת לעצמי כל בוקר כדי לקום מהמיטה ולעשות את מה שנועדתי לעשות. אני פריבילגית כי אני יודעת מה באתי לעשות כאן. רוב האנשים לא יודעים וכנראה אף פעם לא ידעו. אני פריבילגית כי נולדתי עם יצירתיות, מוח חד ומהיר ויותר כישרונות משאני יודעת מה לעשות איתם.

אני גם פריבילגית בזכות הפריבילגיות שהרשיתי לעצמי לקחת. אני פריבילגית כי החלטתי שלא נוח לי לחלוק את המיטה שלי עם עוד אדם, ואני מתעקשת שלא לעשות את זה, אלא אם כן ייפול עליי מהשמיים האדם הכי מושלם בשבילי שכאילו נולד לגרום לי לרצות לעבור מפוזיציית אלכסון סטואית לקו סטרייטי מתכרבל. אגב, נראה לי שהאדם הזה כבר נפל עליי. זה הכלב שלי. לקחתי לעצמי גם את הפריבילגיה של לסרב להעמיד צאצאים, לפחות עד, ואם בכלל, שלא יישאר שום דבר אחר שיהיה לי יותר דחוף לעשות מאשר לקחת גוש בשר ולהפוך אותו לבן אדם שלם, יציב ומתפקד בחברה. לקחתי לעצמי את הפריבילגיה הגדולה של להתעקש לעבוד במקום שיש בו נשים שהן לב אחד גדול ולהקיף את עצמי בצוות מערכתי של בנות, שהן יותר שותפות גורל וחברות נפש מאשר עובדות. מהסוג שאת כמנהלת יכולה לבכות מולן, והן עדיין יסתכלו עלייך כאוטוריטה.

***
אני פריבילגית כי לא נולדתי גבר. אף על פי שבוודאי נראה לרבים מאיתנו שאנחנו צועדים היישר לתוך ביב השופכין של אומת טראמפ, אני מאמינה שהמצב עבור נשים מעולם לא היה טוב יותר. רק המחשבה שנשים שאומרות את הדברים שאני מרשה לעצמי לומר היו מועלות בעבר על המוקד מכניסה אותי לפרופורציה. לפעמים אני אפילו מוצאת את עצמי מרחמת על גברים. אני יודעת שיש לא מעט נושאים על סדר היום הנשי שעדיין לא זכו לפתרון הולם, ועדיין, אני מרגישה שהסיטואציה של הגברים היום היא לא פחות מורכבת מזו של הנשים.

אני קוראת לסיטואציה הזו סיטואציה של נובו־שוויון. שהרי האמנציפציה שלנו כנשים התרחשה רק ב־100 השנים האחרונות. מצבנו המבורך והטרי כל כך כישויות אנושיות בעלות זכויות שוות לא מאפשר עדיין שנתפנה לראות באמת גם את מצבם החדש של הגברים בחיינו. הרי כשאנשים מדברים על שוויון מגדרי, הם מדברים על שוויון לנשים ולקהילת הלהט”ב. הגברים היום צריכים בעיקר לשתוק ולהגיד תודה על זה שהם פריבילגים. אבל העובדה שיש לי את היכולת למחות, לצעוק ולדרוש שינוי - זו גם פריבילגיה, חברות.

אני רואה דוגמאות מדי יום לכמה אני פריבילגית על פני המין הגברי. למשל, יש לי כיום את הפריבילגיה לבחור בין לחיות חיי קריירה שאפתניים לבין לפרוש מהכל ולנהל חיי משפחה. לגבר אין עדיין את הבחירה - הוא חייב להיות המפרנס, והחלטה שלו לפרוש ולגדל את ילדיו עדיין נחשבת הרבה פחות מקובלת
חברתית. מפחדת שיסתכלו עלייך מוזר כי את מעדיפה להיות אשת קריירה חופשייה מטבעת נישואים? אין לך מושג כמה מוזר יסתכלו עלייך אם תהיי גבר שבוחר לגדל את הילדים ולתת לאשתו לפרנס אותו.

אני יודעת שלא כולן פריבילגיות כמוני. ואגב, גם החיים שלי לא באמת מושלמים. אני יודעת שהמאבקים הפמיניסטיים המוצדקים רחוקים מלהגיע לנקודת סיום. ואני האחרונה שתבקש מכן לסכם את כל הנושא הכל כך מורכב וטעון הזה בלשלוף מחברת ולרשום את רשימת הדברים שאתן מכירות עליהם תודה. ועדיין, הפריבילגיה הכי גדולה שאני רוצה לתת לעצמי ולכן ביום האישה הזה, כמו בכל יום אחר, היא את התזכורת לזה שגם אם אתן עדיין רק בחצי הדרך, אתן לא באמת צריכות אף יום בשנה שיעצים אתכן. אם תחשבו על זה עוד דקה, תגלו שאתן כבר לגמרי מועצמות. 


גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.