יש לי וידוי. האמת היא שבהכשרה שלי אני לא אמורה לכתוב לכם עכשיו את המילים האלו. ההכשרה שלי, כלומר התעודה שהוצאתי אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה, היא בהוראה. כן, אני מורה מוסמכת לאנגלית ולתיאטרון. אני יכולה להכין את הילדים שלכם, שללא ספק חמקו מהעניין בשן ועין, לבגרות. זו הייתה הפנטזיה של אבי, הפולני היקר, שלבת שלו תהיה דיפלומה בהוראה.

לי, כמובן, היו תוכניות אחרות, אבל החלטתי לרצות את אבא, לעשות את תעודת ההוראה המגוחכת הזאת ולהמשיך הלאה בחיי. ללא ספק, המחשבה שעכשיו הייתי אמורה לבלות את ימי בניסיון למנף את מוחותיהם המקפצים של בני הנוער הישראלים ולהפוך אותם למשהו ראוי ויציב, היא לא פחות ממעוררת חלחלה. מעולם לא חיבבתי ילדים, אבל בני נוער הם משהו שבאמת קשה לי להסתכל עליו. בעיקר כשאני רואה בני נוער שמזכירים לי את עצמי בגילם, קרי, מלאי חשיבות עצמית ובטוחים שהם כבר יודעים את כל מה שאפשר לדעת. אני לא יכולה להסתכל עליהם וחייבת מיד להפנות את המבט.



התחושה שאתה מרגיש כשמישהו מעביר את ציפורניו על גבי לוח. בעיני, חוסר מודעות בקרב בני נוער הוא כמעט מופתי, ומאחר שבגילם הייתי בדיוק כזאת, אך ללא ספק החכמתי מאז והפכתי לאדם עם מעט יותר צלם אנוש וביקורת עצמית, זה דבר שקשה לי לראות. קשה לי לתקשר עם אנשים שעדיין תקועים באותו שלב התפתחותי שממנו נמלטתי כמו מאש.

אז כן, הנעורים הם מביכים. וכמו כל אדם אחר, גם אני הייתי ילדה ונערה מביכה. ולא פחות חמור, הייתי ילדה מביכה בניינטיז. עשור, שבראייה לאחור, כמובן, היה עשור בהחלט שנוי במחלוקת מבחינה אופנתית ומבחינה אסטתית. נטולי מודעות עד העצם, מובן שאני וכל חברי לשנות ה־90 לא היינו מודעים כמה אנחנו מביכים ויזואלית. ג’ינסים שהיינו גוזרים להם את אזור החגורה. קומבינזונים בתור חולצות לגיטימיות. צמות א־לה פסטיבל ערד בכל השיער. שמלות טוניקה פרחוניות עצומות. שמע ישראל, מה שנקרא.

חמור מכך, לא רק שלא הבנו כמה קשה אנחנו נראים, אחד מהתחביבים האהובים עלינו היה לגחך על האייטיז, העשור ששייך לדור הקודם לנו, בטענה שהם אלו שאחראים לכל מפגע אסתטי שנולד אי פעם. גוון ורוד בזוקה, זה מה שהפריע לנו. כל זה תוך שאנחנו לובשים כובעי אנטונלה ופלטפורמות בייבי ספייס, כן? ללא ספק, העולם שייך לצעירים. אבל המודעות העצמית ממש לא.

***

לצערנו, רבותי, ההיסטוריה חוזרת. ולפעמים נדמה לי שעולם האופנה מתבסס על טרנדים מתקמבקים, רק כדי שכל אחד מאיתנו ייזכר בנעוריו ויבין כמה מביך הוא היה. לא משנה כמה לוהט ועדכני הוא הרגיש את עצמו באותו הרגע. והבון טון הנוכחי? הניינטיז, העשור שלי. ומה בתפריט? בואו נראה. אחד מהטרנדים הגדולים ביותר בתקופה, שזכור לי כאחד מסממני תקופת הניינטיז הקשה הוא שרשראות הצ’וקר, אותן שרשראות קולר הדוקות שבאמת מתאימות רק לקנדל ג’נר. וכמובן לנערת הפוסטר של המראה אי שם בשנות ה־90 נטלי פורטמן בתפקידה המעולה כמתילדה הילדה הקטנה בסרט “ליאון”.

אגב, הגרסה החמורה ביותר שלהם היא כמובן זאת שכוללת תליון כלשהו, עדיף כזה בצורת שמש או חמנייה. לצערנו, גם הגרסה הזאת שוב איתנו. אבל נדמה שהרעה החולה הקשה ביותר של הניינטיז שעושה בימים אלו קאמבק נורא קשורה דווקא בביוטי - ליפסטיקים חומים. אותו גוון צואתי שנדמה כאילו לא מיטיב עם עור הפנים של אף בחורה. מצד שני, הגבות הדקיקות כחוט בסגנון דרו ברימור וגוון סטפני עוד לא עשו קאמבק, אז אני אנסה להיאחז גם באספקט החיובי. אגב, מישהי זוכרת את השקפקפים עם העקבים? וואו, אני זוכרת שחשבתי שהם היו פאר היצירה. ורגע, זוכרים את סיכות הפרפרים הכל כך מביכות שהיינו שמות בשיער בהשראת ביורק?

לצערי, כל אותם מיצגי זוועה עושים קאמבק עצבני במיוחד בשנתיים האחרונות והופכים ללגיטימיים ביותר, לא מעט בזכות מרכולתן ההיפסטרית של חנויות כמו אורבן אאוטפיטרס. אלוהים, ההיסטוריה חוזרת, והיא חוזרת לא כדי שנלמד מהטעויות שלנו - היא חוזרת כדי להשפיל אותנו. וכעת כל שנותר לי לעשות הוא לשבת כשפני ספונות בכפות ידי ולהיזכר בכל חטאי האופנה שעשיתי כשהייתי נערה, הרבה לפני שידעתי שלאנשים בלי שיק, כמוני למשל, מוטב פשוט להיצמד לשחור. אני הולכת לישון. תעירו אותי כשהניינטיז, והקאמבק שלהם, יעברו סופית.

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.