העולם שלי ושלכם עומד לקרוס לתוך עצמו, לנוכח העובדה שבטור הנוכחי אני הולכת לערבב יחד את שני הנושאים הקרובים ביותר ללבן של רוב הבחורות: אופנה ובחורים. של רוב הבחורות חוץ ממני, כמובן. זו גם הסיבה שאני פוצחת בהקדמה הדרמטית והמגוחכת הזאת, שהרי אני כמעט בטוחה שמעולם לא דיברתי איתכם, קוראי, על שום דבר שקשור לבחורים. כרווקה מתסיסה מזקנה, שדיברה בפעם האחרונה עם גבר סטרייט בימים שגיל ססובר עוד היה אייטם, אני לרוב מעדיפה שלא לעסוק בז’אנר. אין לי מה לתרום לדיון, ובכלל, אם לא הייתי ממשיכה לקבל מחזור מכוח האינרציה, אני כמעט בטוחה שהייתי שוכחת שיש לי וגינה.



בכל אופן, מדי פעם גופי הקמל נזכר שפעם הוא היה נמשך לישויות עם קול בס עמוק ואוושה חלושה של עזוז, ואז שמחת חיים הורמונלית עולה לפני השטח. באופן נלעג ומתסכל למדי, ממש כמו באופנה, גם נושא הזוגיות מבוסס על טרנדים ונורמות חברתיות מקובלות. הנושא שאני עומדת לעסוק בו בטור זה קשור גם הוא לוויזואליות אופנתית תלוית תרבות, הרבה יותר משהוא מסמן אמת אמפירית אובייקטיבית. בקיצור, אני הולכת להקדיש את הטור לחיבה הסמויה שלי לגברים קטנים. כלומר קטנים ממני. פיזית.



אני, כמובן, לא אקרא לזה פטיש. ראשית, כי לא מדובר בפטיש. אני ממש לא מזילה ריר מול כל גזר גמדי עם מפשעה, וגם אין לי שום בעיה עם גברים גבוהים. שנית, בתור בחורה לא קטנה במיוחד אני יודעת כמה מתסכל זה כשאחד מבני המין השני מצהיר בפנייך שיש לו פטיש למאפיין גופני שלך (במקרה שלי, משקל). ובעיקר, כמה מתסכל זה כשהוא לא מבין שהתייחסות אלייך כאל תופעה אזוטרית ולא כאל בן אדם, בתירוץ שזה מה שהופך אותך למושכת, מעליבה וכלל לא מחמיאה.





אז אני ממש לא מתכננת לטעון שיש משהו בגברים קטנים ונמוכים שהופך אותם ליותר גבריים, כי הם צריכים לפצות על הגובה שלהם (מז’אנר הקביעות המטומטמות שמזכירות לי את הטענה הכל כך מופרכת ששמנות יותר טובות במיטה). אני פשוט אגיד שבניגוד לכל מה שהרגילו אותי לחשוב ולהרגיש, אני מוצאת את עצמי מאוד מחבבת את הרעיון, הכל כך מוקצה מחמת המיאוס, של להיות בזוגיות עם גבר שנראה הרבה יותר קטן ממני. תקראו לזה תסביך מיס פיגי וקרמיט, אם תרצו. לעזאזל, זה באמת היה מאז ומעולם הזוג החביב עלי.



אני משערת שכל בר דעת כבר יודע מהיכן מגיע הקוד התרבותי שלפיו המראה של גבר גבוה וגדול ולצדו אישה נמוכה וקטנה - עובר לנו יותר טוב בקרנית העין. נכון, יש מקרים שבהם המשוואה הזאת נשברה במעט, בעיקר כשמדובר בדוגמניות על לוהטות וראפרים קטנים ומוצקים לצדן (אף שגם במקרים האלו הנשים, גם אם גבוהות יותר, עדיין נדרשות להיות רזות יותר מהבחור). אבל בגדול, הדרישה התרבותית מזוגות שבאים במגע עם העין הציבורית היא לשמור על יחסיות פיזית שבה הגבר יכול תמיד לשמש בקלות ככפית הגדולה כשהוא והבחורה שלו מתכרבלים בלילה במיטה.



***



רגע מקוון קטן שהתרחש לאחרונה בא לקרוא תיגר על התפיסה הזאת, ואני בהחלט מרגישה שמדובר ברגע ראוי לציון. כשבקה סופיה בת ה־20 ראתה בזמן גלילת חשבון הטוויטר שלה תמונה של בחור גדול אוחז בזרועותיו בבחורה קטנה - תמונה שלוותה בכיתוב שמהלל את גופה הקטן של הבחורה, שמאפשר לגבר להרים אותה - היא החליטה לעשות מעשה. סופיה פרסמה סטטוס שטוען שבחורה לא באמת צריכה להיות קטנה כדי שגבר ירים אותה, הוא פשוט צריך להיות חזק מספיק. כך היא בחרה לעקוץ את כותב הפוסט המקורי ולהבהיר לו שעל פי סדרי העולם שלה, אם אתה מתכנן להעביר ביקורת על מידות גופה של בחורה, היא בתמורה רשאית להעביר ביקורת על מידות הגוף והיכולות הפיזיות של גופך.



במהרה, הפוסט של סופיה התלקח כמו דרדר קטנטן ונחוש בשדה קוצים בוער, ולא מעט נשים החלו להודות לה על כך שהחליטה להעמיד את המיזוגן האנכרוניסטי במקומו. להפתעתה של סופיה, לא מעט גברים יצאו נגד הפוסט וניסו להשפיל אותה ואת הניסיון שלה לייצר שוויון בסיטואציה הפוגענית. כשראיתי את התגובות של הגברים האלו - צחקתי. כמה הם טיפשים. כמה עצוב לי בשבילם שהם לא מבינים שכשהם מנסים לשמר את ערכי העולם הישן, עולם שבו הגבר היה צריך להיות גדול והאישה הייתה צריכה להיות קטנה, הם לא משמרים רק את הדיכוי כלפינו. הם משמרים גם את הדיכוי כלפי עצמם. בחורים, בכנות, לא בא לכם לפעמים להיות גם הכפית הקטנה?