רגע קטן של מאחורי הקלעים. אני מאמינה שלכל כותב טור, כלומר, לכל אדם שנדרש לייצר מתוך התודעה שלו כ־600 מילים ומעלה על בסיס שבועי, יש רגע שבו הוא נתפס על רעיון ממש שווה לטור. הוא מתלהב מההישג. שכן למצוא בכל שבוע רעיון רלוונטי, מעניין ובעל משמעות אוניברסלית זה לא עניין של מה בכך. הוא מתחיל לנסח. הוא יודע בדיוק מה האמירה ואיך הוא רוצה להנדס את המסלול המילולי, כדי להגיע לאמירה הסופית המוחצת. מועד הגשת הטור מתקרב, אבל הוא בטוח ביכולתו לספק הפעם את הסחורה מעל ומעבר ואולי אפילו מוקדם מהצפוי. הצליח לו, בקיצור.
ואז הוא קולט שהוא כבר כתב את אותו טור בדיוק. לפני בערך שנה. כן, בגלל זה המסלול אל האמירה הסופית מנוסח לו בראש באופן כל כך מסודר. המוח שלו לא חד מתמיד, חברים, זה בסך הכל דה ז’ה וו ארור. בכל אופן, בער בנפשי הרצון לכתוב לכם הפעם על כמה מתועבים בעיני המלבושים שמופיעים שנה אחר שנה בפסטיבל קאוצ’לה בקליפורניה, פסטיבל האופנה והמוזיקה הידוע בעולם, ועד כמה אכזרית בעיני העובדה שהאופנה של הפסטיבל הזה מציבה בפני נשים את ההכרח הבלתי אנושי להיראות נטולת כל רבב ואגלי זיעה בחיק הטבע. ואז נזכרתי. כתבתי את הטור הזה בדיוק בשנה שעברה. ועדיין, זווית החשיבה שעוררה בי הסלידה מהפסטיבל לא הוצתה לשווא. שכן העובדה שהתרבות מציבה בפני נשים מודלים אסתטיים בלתי אפשריים או פשוט לא רלוונטיים לחיים שלהן, הזכירה לי נושא אחר שאני מעוניינת לעסוק בו, ואני מרגישה כמעט בוודאות שעדיין לא נטחן בידי.
לאורך השנים, עולם הפרסום והתקשורת הקפידו להציג בפני נשים מודלים ויזואליים, שאמורים, אומנם, לגרות את בלוטות הקנייה שלהן, אבל אף פעם לא נראו כמו משהו שהן יכלו לזהות מהמראה. קלישאת הדוגמנית המושלמת שאמורה למכור לאישה הממוצעת היא בדיוק זה – קלישאה. כלומר, נכונה. נכון, הרשתות החברתיות ללא ספק יצרו מהפך מסוים והביאו לידי כך שלצד דוגמניות ביוניות, מוצאת את עצמה הצרכנית הממוצעת מקבלת השראה ורצון לקנייה גם מנשים שנראות הרבה יותר כמוה (לא מדויק. כלומר, ללא ספק מדובר בנושא מורכב, שכן גם הרשתות החברתיות לא ממש מציגות את המציאות. בואו נגיד את זה ככה - הפילטר זה הפוטושופ החדש). ועדיין, מדי פעם צצים להם רגעים מתוקשרים, מתקדמים ומסקרנים לכל הדעות, שמוכיחים שעולם
הפרסום הקלאסי עדיין לא מעוניין לשים מול נשים מראה מדויקת, כדי למכור להן מוצרים.
****
במהלך השנתיים האחרונות הפכו כמה אושיות ביוטי וטיפוח מהמין הגברי לאייקונים בינלאומיים. חלקם אף קטפו קמפיינים. לדוגמה, כוכבי היו־טיוב פטריק סטאר וג’פרי סטאר עבדו עם המותג בנפיט, והמאפר והיו־טיובר הנחשב מאני MUA הוא אחד מהשגרירים של מייבלין. ממש השבוע נודע שיו־טיובר צעיר בשם לואי בול השתתף בקמפיין שנועד לחגוג אינדיבידואליות מבית חברת רימל לונדון (לצד כמה נשים). נכון, על פי הנוהל התרבותי, מוצרי איפור היו מאז ומתמיד מיועדים למין הנשי, אבל הדור החדש של יו־טיוברים משנה לחלוטין את התמונה. בעצם, לא לגמרי. הרי לצד מספר מוגבל של גברים חובבי איפור, רחוק היום שבו מרכולתן של חברות הטיפוח יהפכו לסחורה שמיועדת באופן שוויוני למין הגברי והנשי. או במילים פשוטות יותר, אין לי ספק שחלק הארי של צרכני מוצרי האיפור הוא עדיין נשים. ולמרות זאת, אף שיש לא מעט יו־טיובריות ובלוגריות טיפוח מוצלחות ומצליחות, בוחרות לאחרונה חברות האיפור פעם אחר פעם לגייס דווקא גברים לקמפיינים שלהן. אז נכון, מדובר בגימיק נחמד, וגימיקים זה דבר שמוכר, אבל לגימיק הזה יש אמירה שהיא מעבר לסתם קטע חביב וטרנדי.
מה זה בעצם אומר כשגבר מוכר מוצר לאישה? ולמה זה בכלל צורם לי? שכן, האמת, מדובר פה באחד מהמהפכים הכי חיוביים שעוברים על הפער בין המגדרים. ומעבר לכך, כחובבת ביוטי ואיפור, שמאמינה שכוחו של האיפור אינו רק היכולת שלו לגרום לאישה להיראות טוב (טקס האיפור שלי משול מבחינתי בכלל לטקס מדיטציה יותר מהכל), למה, בעצם, לא יהיה מעולה שגברים ונשים הופכים להיות הלקוחות הנורמטיביים של עולם האיפור והטיפוח?
האמת שאני קרועה. מצד אחד, האם זה אומר שאיפור יהפוך לנוהל שלא קשור רק לנשים, אלא למשהו שקשור לבני אדם בכלל? זה נהדר! מצד שני, זה מעורר אצלי את המקום המבואס הזה, שמסמן לעצמו שהנה, שוב מצאו דרך למכור לנשים מוצרים באמצעות פרזנטורים שאין שום קשר בינם לבינן. ממש כמו שנשים רזות עדיין מוכרות בגדי פלאס סייז. אני מרגישה שאני אמורה לחגוג את הבחירה של החברות להשתמש בגברים בקמפיינים שלהם. אתם יודעים מה? אני בוחרת לחגוג את הבחירה הזאת. כי בסופו של דבר, איזה עולם קסום יהיה, אם מוצרי איפור וטיפוח יהיו אופציה מהנה ולגיטימית לכל המינים באשר הם ולא הכרח אסתטי לנשים בלבד.