למרות שאני כבר מזמן לא פרגית רעננה, ותכל’ס מאבדת לפחות 9 קבין של ביציות שמישות בכל יום, אני עדיין לא מצליחה לדמיין את עצמי בהריון. שלא תבינו לא נכון, המחשבה על להאשים את הנראות של הגוף שלי בגורם חיצוני בהחלט אטרקטיבית בעיניי, ובכלל, שנים אני מחכה שיקומו בשבילי באוטובוסים. ועדיין, להיות בהריון? מה עשיתי רע? אני מקבלת מחזור כבר בערך 20 שנה, ואפילו עם זה אני עדיין לא מצליחה להתמודד בלי להכריז שהפעם זה הסוף ואני הולכת למות, ולכן חייבים לקנות לי משהו מתוק לנשנש. אז לדחוף לשם ילד ולשאת את כל התופת ההורמונלית הזאת בפול ווליום?

אבל כשאני מביטה סביב, בעיקר בנשים ההרות שמחייכות אליי מבעד לשערי המגזינים או מהתמונות באינסטגרם, נדמה שאני היחידה שעדיין לא הצליחה לקבל את הפוטנציאל הנפיץ של הגוף הנשי שלי בפיוס סטואי. מלבד קים קרדשיאן, הצדיקה היחידה בסדום שהצליחה להראות לכולנו שהריון הוא אכן אסון, מרבית הנשים ההריוניות בעין הציבורית מתנהלות כאילו ההריון שלהן הוא אקססורי אקראי וחינני ולא אקט משנה חיים ותובעני. וכן, אני מדברת על גל גדות. וכן, אני מדברת על העובדה שהיא הייתה בחודש החמישי כשהיא צילמה את הסרט וונדר וומן. תשמעו, אני לא רוצה לפתוח עין, אבל היא דילגה בחודש החמישי להריון שלה ונראתה רעננה, כמו שאני לא נראיתי אפילו בגיל חמישה חודשים, או־קיי?

וזו כמובן לא הפעם הראשונה שבה גדות הוכיחה שההריונות שלה ביוניים. זוכרים את היציאה שלה מחדר הלידה ארוזה בג’ינס סקיני מדוגם? גדות, הוונדר וומן של כולנו (על משקל “הילד של כולנו”), בעצם עשתה עבור ההריון הנשי את מה שעשתה אנג’לינה ג’ולי עבור השפתיים האנושיות: הרגה אותנו. אף הריון לפני, אחרי או תוך כדי ההריונות של גל גדות לא ישווה לה. אני אוהבת את גל גדות, בחיי שאני אוהבת אותה, אבל אפילו הניסיון שלה בשבוע שעבר לשגר אל העין הציבורית תמונה שלה “מותשת” בעקבות גידול הילדים, היה בלתי נסבל. חמודה, נמשים רעננים ועיניים מעט בורקות לא באמת מרפררות לחוויה של אף אחת מהאמהות הטריות סביבך, נשים שנרמסות 24 שעות ביממה בידי פאקמן זולל אנרגיות שהן יצרו במו ידיהן. אני אוהבת אותך, גל גדות, אבל בבקשה, תפסיקי לנסות להוכיח שאת אנושית, אנחנו מבינים שאת לא ועם זה אנחנו חיים. בכנות? נשים כמו גל גדות גורמות לי לחשוב שזו מצווה שאני אהיה מפורסמת. בנות, אני מבטיחה לכן, אם אני אי פעם אהיה בהריון, אני לא הולכת להיות מהנשים האלו שיש להן הריון חינני, הריון כזה שאפשר לעשות במהלכו את הפעלולים שלך בעצמך תוך שאת כובשת את התפקיד הכי גדול שכוכב ישראלי אי פעם קטף. אני כהריונית הולכת להיות קצת פחות אמזונה וקצת יותר מקרר. בחיי, אני כבר מדמיינת אנשים מדביקים עליי מגנטים כשאני הולכת ברחוב.



סטנדרטים לא אפשריים. אליסיה מונטו, צילום מסך מתוך אינסטגרם

***

אבל גדות היא ממש לא האישה היחידה בעין הציבורית שניהלה הריון פעיל במיוחד וגרמה להמונים לסגוד לה. נדמה שכל אישה ידועה שממחישה שהריון הוא לא תירוץ לא לעשות הכל כרגיל, הופכת לאייקון. הרצה האולימפית אליסיה מונטנו רצה השבוע במהלך תחרות חשובה כשהיא גם, נחשו מה - אוחזת בכרס הריונית בת חמישה חודשים (בעבר היא רצה במירוץ חשוב כשהיא הייתה בחודש השמיני להריונה). ההערצה והיראה שהתקשורת חשה כלפיה, הייתה מתסכלת למדי בעיניי. זה בהחלט נפלא שאישה ממשיכה לחיות את חייה למרות שהיא הרה - אבל האם זה ראוי להערצה יוצאת דופן? לא, ממש לא.

נשים הריוניות יקרות, אני מבטיחה לכן, ממש כמו שאתן לא אמורות לשחק בסרט הוליוודי לצד וין דיזל, ככה אתן ממש לא אמורות לצאת מחדר הלידה שלכן לבושות בג’ינס של דיזל. אני לא אומרת שנשים בהריון צריכות לשבת רגל על רגל תוך שמשרת קמבודי מגיש להן ענבים, אבל לעזאזל, הריון זו סיטואציה פסיכית שעוברת על הגוף. אני אגיד לכן יותר מזה - אני חושבת שאפילו מחזור חודשי הוא סיטואציה פסיכית שלא ייאמן שאנחנו מתמודדות איתה בלי חופשה חודשית בת שבוע, ממומנת מטעם הממשלה. יש לי ימים בחודש שאני באמת, בלי ציניות, מרגישה שאני לא מסוגלת לתפקד. אבל הבנאליות של הקיום הנשי, והעובדה שכן, בכל זאת מדובר בדבר טבעי לחלוטין, חוסמת אותי מלהסכים לעצור קצת ולנוח. הגלמוריזציה הזאת של הריונות נון־שלנטיים ותפקוד שיא כערך עליון ונחשק במהלך ההריון היא בעייתית מאוד בעיניי. האופן שבו התרבות נהנית להעלות על הנס את האידיאל שעל פיו לאישה אסור להתחבר מדי פעם למקום הנשי שלה שרוצה לרבוץ ולהכיל את השינויים שעוברים עליו, לא מעורר הערצה בעיניי ולא מעצים בעיניי. נשים בהחלט יכולות לעשות הכל, ובכל מצב, אני לחלוטין מסכימה עם זה. אבל את יודעת מתי את הכי וונדר וומן בעולם? לא כשאת עושה מה שאת יכולה לעשות - אלא כשאת עושה מה שבא לך לעשות.