אומרים שזבל של אדם אחד הוא האוצר של אדם אחר. אבל לפעמים אני חושבת שצריך להרחיב את הביטוי הזה, לחדד אותו. לפעמים אוצר של תרבות שלמה הוא הזבל של כל אחד מהפרטים שחיים בה, אם הוא יסתכל על ה"אוצרות" האלו מקרוב.
כבר סיפרתי לכם שאת הקריירה שלי התחלתי עם טיקט הפלאס סייז. הייתי בחורה גדולה ורציתי להשתחל לתעשיית האופנה. בשלב מסוים, כשעבדתי בחברת אופנה למידות גדולות, עברה לי פתאום מחשבה בעייתית מאוד בראש. "רגע, אם ארזה, אאבד את העבודה שלי?". באותו רגע הבנתי שלא ייתכן שהגוף שלי, הנשמה שלי והאני הפרטי שלי יהיו כפופים לקריירה ולפרנסה שלי. זה פשוט אכזרי מדי.
אני מכורה לקריירה שלי, באמת. אני אפילו זוכרת חלום מטופש וקסום למדי שהיה לי, שבו רבתי עם בוס דמיוני כלשהו וברגע דרמטי א־לה "היפים והאמיצים", הסתובבתי אליו והצהרתי "אני העובדת הכי טובה שאי פעם תהיה לך. יש אנשים שנולדו לאהוב, יש אנשים שנולדו להיות הורים - אני נולדתי לעבוד!". העבודה היא חיי, אבל באינסטינקט הישרדותי מופלא הצלחתי להבין כבר בגיל צעיר שאני חייבת למתוח איזשהו גבול שמבהיר לקריירה הזאת שהיא עדיין לא אני. חברים, תחיו את העבודה שלכם מכל הלב, אבל אל תיתנו לה להיכנס לכם מתחת לעור.
התרעות פיקוד העורף