בשנתיים האחרונות מבעבעת בי תחושה מוזרה. לא רק שהיא מוזרה, היא מרגישה לי כמעט כמו טירוף מוחלט. אני לא יודעת איך לומר לכם את זה, ואני באמת לא רוצה להישמע כמו אישה מופרעת לחלוטין, אבל אני חושבת שאני אוהבת את הגוף שלי. בכנות? כשאני לבד, עם עצמי, בלי שאף אחד מקשיב, שופט או מייעץ, אני חושבת שהגוף שלי הוא אחלה. אני מסתכלת עליו במראה כמו שילדה בת 4 מסתכלת על הגוף שלה, מרוצה מהעובדה שהיא כאן ויש לפניה חיים שלמים של גידול חיפושיות בצלוחיות וטיולים למקומות שבהם שיחים מוגזמים שאפשר להפוך לטירות, ולא כמו שאישה בת 34, שגופה ותודעתה כבר נוקבו בידי שיניהן החדות של הפרעות אכילה למיניהן, מסתכלת.

זה מדהים. איך זה פתאום קורה לי? האם זה באמת קרה פתאום? אני לא זוכרת איזה פילוסוף זה היה, תסלחו לי, אבל אני זוכרת שיש תפיסה חינוכית שגורסת שכשנולדנו, הגענו לפה כבר עם כל הידע והמידע שאי פעם נצטרך, והחיים הם רק תהליך שבו אנחנו נזכרים מחדש בידע הזה. ככה אני מרגישה לגבי הנושא. אני מרגישה שתמיד ידעתי. וכשאף אחד לא הסתכל, תמיד חשבתי ככה.

אני כבר מזמן לא ילדה עם Baby Fat פוטוגני, אבל כשאני לבד מול המראה, אני עדיין מרגישה שהשומנים שלי מזכירים לי יותר את רולדות השומן החמודות של הכרובים הילדותיים מהציורים של המאה ה־18, מאשר את האויבים הנוראים ביותר של נשים, כמו מיכל צפיר או ליהיא גרינר. למרות הטרנד הנוכחי, אני לא חושבת שהגוף שלי יפה מפני שהקימורים שלו הופכים אותו לסקסי ומיני יותר, או כל תירוץ אחר שמנסים להצדיק באמצעותו כרגע את הנחשקות של הגוף המלא. אני חושבת שהוא פשוט יפה וזהו. אין לו את האדג' המשונן שנדרש מגוף תקני של כוסית עדכנית, וזה הופך אותו לדעתי אפילו ליפה יותר. בקיצור, יצאתי מדעתי. אבל נראה לי שגם לגמרי חזרתי לעשתונותיי בו־זמנית.

זה קצת מזכיר לי את המערכון הזה של איימי שומר, שבו בכל פעם שנשים נפגשות הן מרגישות צורך לספר אחת לשנייה כמה הן שונאות את עצמן, גם אם הן לא חושבות ככה באמת. יכול להיות שזה העניין, שעד עכשיו פשוט הרגשתי שבתור אישה, לשנוא את עצמי זה חלק מהוראות היצרן, ואם אני לא עושה את זה אני לא משתמשת במוצר הזה שנקרא "נשיות" נכון. זה מגוחך. 
 

אני חושבת שההקבלה היחידה שאני יכולה למצוא לתחושה המוזרה הזו שאני מרגישה עכשיו, שיש בה עוצמה ואימה בו־זמנית, היא התחושות שחוו לאורך כל ההיסטוריה אנשי ונשות קהילת הלהט"ב. התחושה המוזרה והמטלטלת הזו שאתה מרגיש אהבה כלפי מישהו, אתה יודע שזו אהבה, אין לך ספק, מה עוד זה יכול להיות? אבל כולם אומרים לך שאתה הוזה, שאתה חולה, שאתה פסיכי, שאין לך מושג מה אתה מרגיש. שהתחושות שלך הן לא נכונות. כן, אני לא מדברת אפילו על לומר לך שהתחושות שלך שגויות או אסורות. זה מעבר לזה. התחושות שלך הן פשוט לא נכונות. הן לא הגיוניות מהיסוד. וואו, זה יכול לדפוק אדם בצורה אבסולוטית. תמיד הערצתי את חברי הקהילה, אבל עכשיו, עם הגילוי החדש הזה, והעובדה שאני מרגישה בעצמי את התחושות הכל כך מבלבלות האלו, אני מעריצה אותם ואת הנחישות שלהם לעמוד נגד כל מה שאי פעם אמרו להם שהם אמורים להרגיש, אפילו יותר. אתם לא מבינים עד כמה זה יותר קל ומרגיע פשוט לשנוא את עצמך. לגלות שאתה מוכן לקבל, או אפילו לאהוב את מה שאתה - זה דופק את המוח. 



***

פעם אמרתי בראיון שאני לא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות, שבחורה מלאה שבאמת מאמינה שהיא יפה, היא מטורפת לגמרי. הרי איך יכול להיות שאם אמרו לך מגיל צעיר שאדום זה מכוער וכחול זה יפה עדיין תבחרי לומר שאדום זה יפה? זה טירוף! אנשים אמורים להאמין במה שלימדו אותם להאמין, זה טירוף להצליח להדחיק את כל מה שאי פעם לימדו אותך שהוא נכון. עם הזמן הבנתי שהאנשים השפויים ביותר הם אלו שמצאו בעצמם את הכוחות לומר "מספיק". אלו שהצליחו לשים חוצץ בין האני האמיתי שלהם לבין השיט שהחברה מכרה להם. אלו שזוכרים את השיעורים והאמיתות שהנשמה שלהם למדה כבר לפני עשרות גלגולים וממשיכים לאחוז בהם. אם נתייחס לאמירתו של הפילוסוף שהזכרתי בתחילת הטור, הם נזכרו יותר מהר מכולנו במה שכבר ידעו לפני שהגיעו לעולם, לא נדרשו להם חיים שלמים של היזכרות. זה לא הופך אותם למשוגעים, זה הופך אותם למפותחים יותר מכולנו. 
 

כמו שאמרתי, אני חושבת שתמיד אהבתי אותו, את הגוף הזה. אבל הייתי צריכה להיזכר. בשנתיים האחרונות התחלתי להיזכר. אולי כי השנים הצליחו לעמעם קמעה את העוקץ והעזוז שחגרתי כדי לתעב אותו, הרי כל רגש, עז ככל שיהיה, נשחק בסופו של דבר. אולי היו אלו יותר מדי מפגשים מקוונים עם אנשים בורים שניסו למכור לי שוב ושוב בטענות פותות את העובדה שהוא לא תקני, בלי שיהיה להם תירוץ אחד הגיוני לספק לי מלבד: "אני לא בריאה" (בפעם האחרונה שבדקתי, וזה היה לפני חצי שנה, בדיקות הדם שלי היו מושלמות, חברים). ואולי כי התחלתי לעשות קצת עבודה אקטיבית יותר בעניין וראיתי שלפעמים אנחנו נראים לעצמנו רע רק כי הדביקו אותנו בתוך תמונה שהמטרה היחידה שלה הייתה לגרום לנו להיראות רע. 
 

לפני שנתיים התחלתי לעשות לעצמי שטיפת מוח. אספתי בבלוג סודי מלא תמונות של נשים במידות גדולות. נשים היסטריות, יפות ולבושות היטב. יום אחרי יום הקפדתי להסתכל בתמונות האלו ולתת להן לשטוף את התודעה שלי. התוצאה הייתה משונה מהצפוי. אחרי שבועות קצרים, בכל פעם שחזרתי לצפות בפיד האינסטגרם שלי או בעמודי העיתון, הראש שלי לא הצליח להכיל את דמויות הנשים הרזות שנשקפו מולי. הן נראו לי פתאום מפונצ'רות. אל תבינו לא נכון, אני אוהבת את אחיותיי הרזות אהבת נפש, אבל מדהים כמה שבועות של חשיפה לגוף עסיסי וגאה גרמו לי להסתכל עליהן ולראות אותן, את אחיותיי הרזות, כפחות טובות. הן פתאום נראו לי לא נכונות, דלילות וחסרות חיים. מעניין, נראה שמה שאנחנו נחשפים אליו יותר הוא מה שקובע את הטעם שלנו, ואחרי הכל לא באמת מדובר באמת אבסולוטית שלא ניתן להכחיש. בהחלט ניסוי מעניין. נסו את זה,  בנות, זה יפוצץ לכן את המוח.