אני כותבת פה לא מעט טורים שעוסקים בנושאים של דימוי גוף, כגון הרצון להעצים נשים בעלות צורות גוף פחות "סטנדרטיות", המאבק שלי בעובדה שהגוף שלי מעולם לא התאים לקריטריונים של גוף נחשק ויתר טקסטים שמבהירים שאני מודעת לעובדה שהמשוואה גוף־ערך עצמי מורכבת עד נפיצה בתקופה שאנחנו חיים בה. זה מוזר עבור בחורה שכל כך מודעת לנזקים שתעשיית האופנה עושה לנפשן הרכה של בנות צעירות ונוחות להתרשם (אני לא נסחפת לאמירה שהסתכלות על דוגמניות גורמת להפרעות אכילה, שכן לפי אמונתי הפרעות אכילה הן עניין פסיכולוגי לפני שהן עניין תרבותי).

השקעתי לא מעט משנות הקריירה שלי עד כה בלשייט בבטחה בתוך התעשייה כפי שהיא. מרבית הנשים שאני מצלמת לשערי המגזינים בעריכתי הן רזות וחטובות. "אנשים אוהבים לראות פנטזיה", אני מקפידה לומר לאנשים כשהם שואלים אותי איך ייתכן שדווקא אני לא משלבת עוד נשים שונות ומגוונות בשערים. ואני באמת מסכימה עם הקביעה: אנשים רוצים לראות פנטזיה כשהם פותחים מגזין אופנה. אבל אני מודה שהאמירה שלי מעט חלולה ומתחמקת: הרי פנטזיה לא נולדה פנטזיה, היא הופכת לכזו כי אנחנו מצביעים ומחליטים ושוטפים את מוחם של בני התרבות שלנו עם הקביעה לגבי מהי פנטזיה ובמה הם אמורים לחשוק. פנטזיה היא לא אמת אמפירית, היא תוצר חברתי מהונדס. אני יודעת את זה, אבל לפעמים אפילו אני מנסה לשכוח שאני אדם עם דעות חזקות ורצון לשינוי, ופשוט מתמסרת להנאה שבלתעד גופים מושלמים על שערי כרום.




אין עורכת אופנה או מגזין שלא חיה את הבלבול בין הידיעה שאת רוצה ליצור שינוי, לבין העובדה שהמציאות הנוכחית של תעשיית האופנה והצורך לספק את הסחורה ולהיות מסחרית - הם קריטיים. והרי אף אחת מאיתנו, בדרך כלל, לא באמת נראית כמו הדוגמניות שאנחנו ממקמות על השערים שלנו. מדובר בעובדה שלא יכול היה שלא לציין כל מי שצפה בסלפי שהעלתה בימים האחרונים עורכת "ווג" הבריטי היוצאת, אישיות מכובדת וכל כך אייקונית, אלכסנדרה שולמן.

שולמן העלתה לחשבון האינסטגרם שלה סלפי בביקיני. העורכת (59) נראתה בתמונה כמו שכל אישה בת 59 תיראה בצילום חושפני בבגד ים - כמו בת אנוש חיננית. הקוראים הריעו לצילום, אך לא מעט התרעמו על העובדה שככה נראית אישה שמכרה במשך שנים לציבור את הדימוי שרק רזון מהודק הוא המראה הנכון. האמת? קצת הסכמתי איתם. גם אני במידה מסוימת מרגישה לא פעם שהעובדה שאני ממשיכה למכור לקוראים שלי דימויים מהונדסים של יופי – תוך שאני עצמי מודעת לעובדה שמדובר במראה שהוא מנת חלקם של מתי מעט - היא בעייתית.

 



Time for the boat trip



A post shared by Alexandra Shulman (@alexandrashulman) on





אני לא יודעת אם אתם מודעים לזה, אבל דוגמניות הן לא סתם נשים יפות. אני בחורה יפה, אבל גם אם אנסר מעליי 70 קילוגרמים, אני עדיין לא איראה כמו דוגמנית. דוגמניות נולדו כאלו. יש להן מראה מאוד מסוים. הן באמת זן אנושי אחר. אני לא אשכח את היום שבו צילמתי שער, במהלך חודש יולי המהביל, למוסף "סגנון". על השער הופיעו דוגמנית ומעצב אופנה. אותו מעצב אופנה הוא אחד הגברים הנאים והחטובים ביותר שהכרתי, אבל הוא לא דוגמן, וזה היה מדהים לראות את הפער בין איך שמצולמת לידו דוגמנית לבין איך שנראה בן אנוש, חתיך ומושך ככל שיהיה לידה.

מיותר לציין שבעוד כולנו נטפנו על סט הצילומים, היא נותרה ללא רבב. זה באמת זן אחר, אני נשבעת לכם. ואני קצת כועסת על עצמי שאני מתעקשת וממשיכה לגרום לכם לחשוב שהזן האחר הזה הוא מה שאתן צריכות וצריכים לשאוף להידמות לו.

התגובה של שולמן לשערורייה אכזבה אותי. היא טענה שהיא לא מבינה על מה הרעש ועדכנה שהיא תמשיך ללבוש בגד ים ביקיני לנצח. פספסת קצת את הנקודה, גברת שולמן, ומבאס אותי לומר את זה כי את עורכת מופלאה בעיניי. את לא מה שחשוב בדיון הזה. אם תלבשי ביקיני או לא, זה לא רלוונטי. הייתה לך אחריות שהיא גדולה מסך בגדי הים שלך. הייתה לך אחריות בידיים, ועצם העובדה שאנשים ממשיכים, גם לאחר תום כהונתך, להזכיר לך שמילאת אותה רק באופן חלקי, הוא דבר שאומר דרשני.

התגובה שלה, שהייתה כל כך פסיבית־אגרסיבית, הייתה שגויה. אני מבטיחה לכם, קוראים יקרים, זה לא יהיה בבת אחת, אבל אני אנסה להקפיד ולהפוך את "הפנטזיה" של עולם האופנה, לפחות בפינת האלוהים הקטנה שלי, לכזו שמזכירה יותר אתכם ואת החיים שלכם, ולא את החיים הנחשקים שלא תוכלו להשיג לעולם.