אני לא אשקר. לרגל יום הכיפורים בהחלט תכננתי לשעמם אתכם בטור מהז'אנר הבנאלי. נכון, בהחלט יש מקום למנות את החטאים שעולם האופנה חטא כלפינו השנה, שהרי הם היו רבים. בהחלט יש גם מקום למנות את החטאים שאנחנו חטאנו כלפיו (כן, אני מצביעה עליכן, בנות שהלכו עם שילוב משונה של נעלי קטיפה ושמלת קטיפה גם יחד). ועדיין, יש משהו מתיש בניסיון לסכם תמיד יום מורכב כל כך כמו יום הכיפורים בהקשר שלו לעולם האופנה. חוץ מזה, הכל כבר נאמר ואין חדש תחת השמש. אז חשבתי שאכתוב לכם פה טור שקשור לזה שהחורף תכף מגיע, וזה הדבר הכי טוב שקרה לי, לכם ולמלתחה של כולנו, אבל אז נתקלתי בכתבה מאוד מעניינת באתר האופנה Racked.

הכתבה, שהכותרת שלה קראה: Stop Using "Forgiving" to Describe Clothes, וכותרת המשנה שלה טענה שאין לגוף על מה להתנצל, בהחלט הצליחה לגרום לי לחשוב בשנית על האופן שבו המושג "סליחות" מתחבר לתפיסת הגוף והלבוש שלנו. המאמר מציין שאחת הרעות החולות של לא מעט כתבי אופנה היא להשתמש בביטויים שמצביעים על העצלנות הניסוחית המובנית שרבים מאיתנו עלולים ללקות בה. אתם יודעים, כמו המילה "מדהים" לתיאור כל פריט בינוני למדי או הביטוי "פורץ דרך" לתיאור משהו שראינו כבר עשרות פעמים, אבל אנחנו חייבים לשכנע את העורך שמעלינו שיש בו ערך כאייטם. השימוש בביטוי Forgiving לתיאור בגדים מסוימים, כלומר כאלה שהם "רחומים", "סולחים" ו"מרחמים" על הגוף שלנו, על מפגעיו וחסרונותיו הרבים, הוא בהחלט ביטוי שמשתמשים בו גם בלעז וגם במחוזותינו כדי לתאר, ועוד באופן חיובי, פריטים מסוימים.

יש משהו מרושע בלומר על בגד שהוא "רחום"




הקונספט של בגדים "סולחים" מתייחס, בדרך כלל בכתבות שכוללות טיפים לסטיילינג לנשות העם, לפריטים עם גזרות שמצליחות לכסות על טפח וגם על טפחיים, לבדים שמתאפיינים ברפיון וליתר אלמנטים שנועדו לטשטש את העובדה שמתחת לבד רובץ לו גוף אנושי פגום למדי. המאמר מדגיש עוד אספקט חשוב: העובדה שבעוד לנשים אפשר לשווק לא פעם בגדים בזכות כך שהם "יחמלו", "יסתירו", ו"יסלחו" לגוף שלך על חטאיו וקימוריו באמצעות גזרות רפויות, עבור גברים מעולם לא יחשבו לשווק בגד בצורה כזו.

ובכלל, בגד הוא פריט פונקציונלי, לא אלמנט בעל מטענים רגשיים. כלומר, ברור שכן, אבל זה רק מפני שתעשיית האופנה חִברתה אותנו לחשוב שיש לבגדים מטענים רגשיים, כדי שנרכוש עוד ועוד מהם על פי תנודות מצב הרוח שלנו. ההאנשה המשונה הזו של הבגדים שלנו באמצעות הכתרה שלהם כבעלי תכונות אנושיות כמו "סלחניים" מצליחה להחליק לנו באלגנטיות מתחת לרדאר. אבל היא שגויה ומניפולטיבית. בגדים הם לא "רחומים" או "מחמיאים" - הם פשוט פיסות בד.

ובכלל, יש משהו כל כך פסיבי, אגרסיבי ומרושע מצדנו העיתונאים וגם מצד אנשי השיווק בלומר שבגד הוא "רחום", כשמה שאנחנו באמת רוצים לומר הוא שהאישה שהוא משווק עבורה פשוט לא נראית מספיק טוב כדי ללבוש בגד "לא רחום".

מצד שני, במובן מסוים, אני כן מאמינה בבגדים "מתנצלים" ו"מרחמים", לא במובן שהם מתנצלים על הגוף שלנו, אלא במובן שהם מתנצלים על הקיום שלהם עצמם. ואני אסביר: לא יודעת מה איתכם, אבל הנוכחות של רוב פריטי הלבוש על הגוף שלי היא לא רחומה במיוחד. חזיות זה נטל, ג'ינס זה כמו מחוך לאזור המפשעה ורוב הבדים, מלבד אלו הרכים במיוחד, יכולים להפוך למטרד קטן אך סיזיפי במהלך היום. אם הבגדים שלי רוצים באמת לרחם עליי - שפשוט יהיו נוחים ונעימים. לטשטוש הפגמים שלי אני אדאג, או לא, בעצמי.