האובססיה הנוכחית שלי, לצד סושי, נאצ’וס ויתר דברים שהם תמיד האובססיה הנוכחית שלי, היא הסטורי של אינסטגרם. אני חושבת שהוא משלב את כל העולמות. מצד אחד, הוא לא מצריך ממך להיות מלוטש ומהודק כמו בפיד התמונות הרגיל של אינסטגרם, שכבר מזמן הפך למוזיאון של תמונות יח”צ מהונדסות. מצד שני, הוא גם לא ממש מפרגן לך להעלות קטעי וידיאו מטושטשים וארוכים כאורך הגלות, כמו שפייסבוק מאפשר. בקיצור, מדובר בתפר המושלם והחביב עלי בין שיק לשוק.
זה כבר כמה חודשים אני צוללת אל תוך חייהם של משפיעי רשת שונים באמצעות חיי הסטורי המופלאים שלהם, והמגמה המובילה אצל כולם, הסלבס וסתם אנשים זחוחים למדי, הייתה לסכם את השנה שלהם, לרגל הסילבסטר, באמצעות מצגת ארוכה וטרחנית שסוקרת את כל הישגיהם ב־2017.
אני מבינה, הרשתות החברתיות שלנו הן כלי יחסי ציבור ושיווק עצמי בראש ובראשונה, אבל תחושת הקבס שעלתה בי לנוכח החוויה הוויזואלית הצפופה והמרוכזת הזאת, שכל משפיען החליט לכפות על העוקבים שלו, הייתה רבה ומשמעותית. אחד אחרי השני, הם העלו תמונות אחרי תמונות שמציגות את החופשה שלהם בפסטיבל קאן; את הרגע הזה שהציעו להם נישואים; את היום שאחרי שהציעו להם נישואים; ואת היומיים אחרי, כשהם ישבו עם האחיינים שלהם בחופשה המשפחתית הכי מושלמת עלי אדמות בסוהו האוס הבריטי. שוב, לא ציפיתי למשהו אחר מאינסטגרם, המקום שיהפוך לסיבה לכך שרבים מאיתנו מאשפזים את עצמנו במיטב חדרי הקואוצ’ינג כדי להתמודד עם העובדה שבניגוד ליתר האנשים, החיים שלנו לגמרי עלובים. ועדיין, זה היה מרוכז מדי, זחוח מדי ולא נעים. אתם יודעים, גם דונלד טראמפ נבחר להיות נשיא ארצות הברית השנה. זה לא משהו שרלוונטי בעיניכם לציין בסיכום השנה שלכם?
התרעות פיקוד העורף